ובהעטיף. לשון איחור כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם (ישעיה נ) המחלצות והמעטפות לשון עטיפת כסות כלומר מתעטפות בעורן וצמרן ואינן מתאוות להתייחם ע"י הזכרים:

ובהעטיף. כשעבר זמן המבכירות להתעבר לא היה חושש על המאוחרות:

ובהעטיף הצאן. הם בימי תשרי וזה עשה יעקב שלא ירגיש לבן בדבר המקלות:

ובהעטיף הצאן לא ישים. כדי שלא יחשב לבן שהדבר במרמת איזו מלאכה.

[מובא בפירושו לפסוק ל"ז] ויקח לו יעקב מקל לבנה. כיון שהסכימו להיות שכרו באלה היה רשאי לעשות כל מה שיוכל להולידם כן. ואולי התנה יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה, כי לבן לא היה יודע בתולדה הזו, והרועים לא היו מרגישים בדבר בראותם המקלות ברהטים פעם אחת בשנה בימי ניסן, כי בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים, שלא ישאר ללבן עד פרסה. ויש אומרים (הרד"ק) כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך, ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו בדמותם, שלא יאמר לבן כאשר יולדו כי גנוב הוא אתו. וזה פירוש בכל יחם הצאן המקושרות, שהם הנולדים לו, ובהעטיף הצאן של לבן לא ישים, והיה העטופים ללבן, אשר לא יולדו נקודים, והקשורים כלם ליעקב, כי יולדו נקודים:

[מובא בפירושו לפסוק ל"ח] והנה הצאן דרכן לילד שני פעמים בשנה כי הם יולדות לחמשה חדשים שכך ארז"ל בהמה דקה מתעברת באדר ויולדת באב. ואותם הנולדים בראשונה הם המקושרות שהצאן בכחו בעת שקושר ובועט והם הנולדים בראשונה. ובשניה הם העטופים תשושי כח האמהות והנולדים מהן ומתשישותן אין משגיחין על מה שכנגדן. וע"כ בהעטיף הצאן לא היה משים מקלות ברהטים כי אם פעם אחת בשנה בימי ניסן היה מציג המקלות, אבל בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים כי לא ישאר ללבן עד פרסה:

[מובא בפירושו לפסוק מ"א] הצאן המקושרות. הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת, לא יתפרדו מהם לרב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו (להלן מד ל). ולשון חכמים כן הוא (בכורות כד.) חזיר כרוך אחר רחל, בכרוכין אחריה (קדושין עט:). ויקראו הנולדים בעת ההיא "הקשורים" על שם אביהם. ורבים אמרו כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כי זה סיבת הבריאות, והעטופים הם החלושים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם תאוה, מלשון העטופים ברעב (איכה ב יט). והתרגום אמר בכיריא ולקישיא, כי כן הדבר:

העטופים. שאין כח בהם כמו נפשם בהם תתעטף: