ויהי כי זקן יצחק. טעם הודעה זו. כי זו סיבה שיטול יעקב את הברכות כשלא יכירהו. ואמר לשון צער, שהוצרך ליטול יעקב הברכות על ידי סיבה זו ולא בידיעת יצחק כי מזה סובבו כמה סיבות לבני עמנו:

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] עוד ירצה באומרו אתה זה להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא לזה נתכוון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו, ולזה אמר אתה זה מורה באצבע לאשר יגיד חוש המישוש והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא, וזה הוא לטובה אות שקבל הברכות יעקב בכוונה אליו, והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו:

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. לא הזכיר לשון בא בימים לפי שלשון בא בימים משמע, שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך זקני ת"ח שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים, (כד א) ע"כ אמר כאן אצל יצחק שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, ע"כ לא נאמר בא בימים, כי אדרבה הלך חשיכים ואין נוגה לראות במראות האמת בעניני הנהגת עשו בנו.

ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת זרה). ד"א כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות:

ותכהין עיניו מראות. משום דכתיב כי השוחד יעור (דברים טז, יט) והוא לקח שוחד מעשו.

ותכהין עיניו. מן הזקנה כמו שמצינו בספר שמואל ועיניו החלו כהות:

ותכהין עיניו מראות. משום שאהב עשו כי ציד בפיו וכתיב כי השחד יעור. ד"א כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות ולהא דפרש"י שכהו עיניו מעשן ע"ז קשה קצת למה לא כהו ג"כ עיני רבקה. ואומר המדרש משל למקיש כלי עצם בכלי חרש הכלי חרש משתבר אבל מקיש כלי עצם לכלי עצם אין משתבר זה מזה כך יצחק נברא מן האדמה לכך הזיקו לו מעשה כלותיו שנבראו מן הצלע אבל רבקה שנבראת מן העצם כמו כן לא הזיקו לה מעשה כלותיה:

ותכהין עיניו מראות. ע"ד הפשט כהוי העינים מנהג הזקנה והכל נמשך על ויקרא. וכן מצינו ביעקב (בראשית מח) ועיני ישראל כבדו מזוקן, גם באחיה השילוני (מלכים א יד) כי קמו עיניו משיבו, ומה שכתוב במשה רבינו ע"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה היה זה נס: וע"ד המדרש ותכהין עיניו מראות, אמרו בב"ר ע"י שנטל שחד מעשו כהו עיניו דכתיב (דברים טז) כי השחד יעור וגו', וזהו אזהרה לדיינין, א"ר יצחק ומה מי שנטל ממי שהוא חייב לו כהו עיניו הלוקח שחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה, וע"ז אמר הכתוב (שמות כג) ושחד לא תקח וגו', ד"א כדי שיטול יעקב את הברכות, ד"א מפני עשן ע"ז שהיו מקטרות נשי עשו לע"ז, ד"א כדי שלא יהא יוצא לחוץ ויאמרו עליו זה אביו של רשע, אמר הקב"ה אני מכהה את עיניו והוא יושב בבית, וזה שכתוב (משלי כח) בקום רשעים יסתר אדם, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק דכתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, תלמיד רשע מאחיה השילוני שהעמיד את ירבעם וכתיב (מלכים א יד) ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו, ד"א ותכהין עיניו מראות בשכינה שהרי בשעה שנעקד ע"ג המזבח והציץ בשכינה ונגזר עליו אותה שעה שיכהו עיניו ולא רצה הקב"ה להענישו מיד שלא היתה דעתו אלא לנסות את אברהם, וזהו שאמר מראות ולא אמר מלראות מלשון מראות אלהים, ומשלו רז"ל משל למה הדבר דומה למלך שהיה מטייל בפתח פלטרין שלו תלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו מן החלון, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו אני מכריע את אוהבי אלא גוזר אני שיסתמו כל החלונות, כך כשהביט יצחק בשכינה בשעת העקדה אמר הקב"ה אם אני הורגו עכשיו אכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו, זהו שאמר הכתוב (ישעיה ה) מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו, ע"י שהיה יצחק מצדיק לעשו הרשע בשביל כי ציד בפיו לכך יסירו ממנו צדקת צדיקים, זה משה שכתוב בו (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה וגו':

ואולי שעל זה פירש"י, ותכהין בעשנן של אלו, וכי ס"ד שיצחק ראה אותן מקטירים לע"ג ולא מיחה בם, כי אברהם היה מדקדק שלא להכניס ע"ג, ובודאי היה יצחק נזהר בע"ג כמותו, אלא ודאי שהיה יצחק סבור שהם מקטירים לשמים, ע"כ אמר מיד אחר ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, שלא היה רוחם נוחה ממעשיהם כי אע"פ שאמרו שהם מקטרות לשמים מ"מ לא היה רוחם נוחה ממעשיהם, כי חשדום שמא הם מפגלים הקרבן ע"י איזו מחשבה זרה, ומ"ש מרת רוח קאי על רוח של יצחק ורבקה, או קאי על המקטירות כי אולי, ברוחם בקרבם הם ממרים, ומי יודע מה שבלבם, ע"כ אמר ותכהין עיניו מראות כי עיני שכלו לא ראו בתחבולתם ובתחבולות עשו בנו, זה"ש בעשנן של אלו ר"ל שהיה טועה בשכלו בעשנן של אלו. ולפי פשוטו יש לתרץ, מה שאמר מראות שנראה מיותר אלא ודאי שלכך גרם לו הקב"ה כהוי עינים כדי שלא יראה כלותיו מקטירות לע"ג ולא יצטער על זה, זה"ש בעשנן של אלו בעבור עשנן שלא יראה בזה ויצטער. ומה שפירש"י ד"א כדי שיטול יעקב הברכות לפי זה קאי מראות אשלמטה ור"ל שלכך כהו עיניו כדי שלא יראה מי עשו ומי יעקב ובסבה זו יטול יעקב הברכות, לכך נאמר מראות כדי שלא יראה ויכיר את בניו בטביעת עין.

[מובא בפירושו לבראשית פרק ט"ו פסוק א'] אל תירא אברם. נמצא כשהרג את המלכים נתירא שמא נתמעטו זכיותיו אמר לו ית' בערת קוצים מן הכרם אל תירא אנכי מגן לך ולכך אומרים מגן אברהם. ובשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ועלתה למרום וחזרה לגופו והחיהו לכך התקין מחיה המתים. ונמצא במדרש כשפרחה נשמתו של יצחק עלתה למרום נסתכלה בזיו שכינה דכתיב לא יראני האדם וחי ולכך ותכהן עיניו מראות ובשעה שראה יעקב המלאכים עולין ויורדין ומלווין לו בכל רגע היו מודין ומקלסין להקב"ה ולכך התקין האל הקדוש:

ותכהין עיניו. כמו שקרה לעלי שלא מחה בבניו, כאמרו "ולא כהה בם (שמואל א ג, יג), ונאמר בו "ועיניו קמה ולא יכול לראות" (שם ד, טו). ולא קרה זה לאברהם וליעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי. באברהם כתיב "ויסף אברהם ויקח אשה" (לעיל כה, א), וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב "וירא ישראל את בני יוסף" (להלן מח, ח), אף על פי שהיה רואה בכבד, כאמרו "ועיני ישראל כבדו מזקן" (שם שם, י), באפן שלא הכיר התמונה הפרטית.

את עשו. ולא אמר אל עשו, כי לא היה רואהו לומר שקראהו אלא קרא את שמו:

ויקרא אל עשו בנו הגדול. מכאן שמחניפין לרשעים בשעתן. דבר אחר לפי שהעולם בידו קראו גדול:

בנו הגדול. נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור, ואולי שלא ידע מהמכר.

ויקרא את עשו בנו הגדול. אביו קרא גדול ואמו קראתו גדול הוא שכתוב ותקח את בגדי עשו בנה הגדול והקב"ה קראו קטן שנאמר (עובדיה ב) הנה קטן נתתיך בגוים, לקבל תורא טבחא, עשו גדול טבח גדול שנאמר (ישעיה לד) כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום, ויעקב שנקרא קטן שנאמר (בראשית כז) ותקרא ליעקב בנה הקטן הקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד) ומי גוי גדול:

[מובא בפירושו לפסוק ה'] ורבקה שמעת וגו'. פי' מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו' הגם שלא ידבר בפניה והבן. ולזה אמר ורבקה שומעת בדבר וגו' ולא אמר ותשמע רבקה וגו' ולא אמר היתה שומעת וגו'. ואולי כי דבר אליו יצחק בלט ולזה האמין בבוא יעקב כי הוא עשו כי באוזן עשו דבר, והגם כי עיני יצחק כבדו, עם כל זה הודיעו כי דברי סתר אליו. ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו ויקרא את עשו וגו' ויאמר אליו בני ויאמר הנני פי' נתיחדו לדברים נכמסים:

וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"פ) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב: