מורת רוח. לשון המראת רוח כמו (דברים ט) ממרים הייתם כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון:

ותהיין מרת רוח. לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה לכך הוצרך לפרש תחלה מרת רוח.

ונכתבה זו הפרשה שישמרו בני ישראל מבנות כנען:

ותהיין מרת רוח. היו לתער וסכין מקצר רוח חיי יצחק ורבקה

כמו מן עושה לזכר יאמר עושה דברו לנקיבה. וכשהוא דבוק יאמר עושת. כן יאמר מן המורה לשון ממרה מן ימרה את פיך יאמר מורה לנקבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונט"ר דיאנ"ץ אבל לב יודע מרת נפשו חטף קמץ לפי שהוא שם דבר לשון מררות אבל זה מלאפו"ם הוא לשון פועל מגזרת כי מרה מריתי מחטופי למ"ד הפעל:

מרת רוח. כל אחת מהן. ויש אומרים מלשון סורר ומורה ועל דעתי שהוא מגזרת מרה כלענה כטעם מרירות נפש וכן כתוב כי רעות בנות כנען

ולשון "מרת" כמו "ומורה לא יעלה על ראשו" (שופטים יג, ה).

ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון רז"ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם: ובמדרש מורת רוח מרימות רוח מסלקות רוח הקודש מיצחק ומרבקה, ובא הענין כי סלוק רוח הקודש מפני ב' דברים, האחד מפני הכעסות ומקרים הבאים על האדם ומתוך כך הוא עצב ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבון אלא מתוך דבר שמחה, והשני מפני חברת הרע, וכענין שכתוב באברהם (בראשית יג) אחרי הפרד לוט מעמו,

ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודת אלילים (ב"ר):

[מובא בפירושו לפרק כ"ד פסוק כ"ט] ולרבקה. ב' במסורת. חד ריש פסוק ולרבקה אח. וחד סוף פסוק (להלן כו, לה) ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. שיצחק כהו עיניו מעשן עבודה זרה של עשו. אבל לרבקה לא הזיק לפי שהיא ראתה כן בבית אביה, שהיה כומר לע"ז. ועל כן הקדים הכתוב שם יצחק, לומר שלא היו מורת רוח לרבקה כמו ליצחק. אי נמי רמז למה שאמרו (בבא בתרא קי, א) הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שרוב בנים דומין לאחי האם, ובשביל שהיה אחיה רשע ילדה עשו הרשע. וזהו ולרבקה אח ושמו לבן ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה:

ואמרו רז"ל ז"ל שרבקה היתה בת כומרים ולא היתה מקפדת על טנופת ע"ז, ויצחק ע"י שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת ע"ז לפיכך ליצחק תחילה:

והנה יצחק עם כל זה לא הכיר רב רשעו של עשו, שלא היה מוחה בהן, ובזה נכשל שהשתדל לברך את עשו, ומשם יצאה תקלה שנתן לעשו איזו ברכה או עצה, ושעם זה רבה משטמה בין בניו, ושהצרך יעקב לברח אל ארץ אחרת.

[מובא בפירושו לפרק כ"ז פסוק א'] ואולי שעל זה פירש"י, ותכהין בעשנן של אלו, וכי ס"ד שיצחק ראה אותן מקטירים לע"ג ולא מיחה בם, כי אברהם היה מדקדק שלא להכניס ע"ג, ובודאי היה יצחק נזהר בע"ג כמותו, אלא ודאי שהיה יצחק סבור שהם מקטירים לשמים, ע"כ אמר מיד אחר ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, שלא היה רוחם נוחה ממעשיהם כי אע"פ שאמרו שהם מקטרות לשמים מ"מ לא היה רוחם נוחה ממעשיהם, כי חשדום שמא הם מפגלים הקרבן ע"י איזו מחשבה זרה, ומ"ש מרת רוח קאי על רוח של יצחק ורבקה, או קאי על המקטירות כי אולי, ברוחם בקרבם הם ממרים, ומי יודע מה שבלבם, ע"כ אמר ותכהין עיניו מראות כי עיני שכלו לא ראו בתחבולתם ובתחבולות עשו בנו, זה"ש בעשנן של אלו ר"ל שהיה טועה בשכלו בעשנן של אלו. ולפי פשוטו יש לתרץ, מה שאמר מראות שנראה מיותר אלא ודאי שלכך גרם לו הקב"ה כהוי עינים כדי שלא יראה כלותיו מקטירות לע"ג ולא יצטער על זה, זה"ש בעשנן של אלו בעבור עשנן שלא יראה בזה ויצטער. ומה שפירש"י ד"א כדי שיטול יעקב הברכות לפי זה קאי מראות אשלמטה ור"ל שלכך כהו עיניו כדי שלא יראה מי עשו ומי יעקב ובסבה זו יטול יעקב הברכות, לכך נאמר מראות כדי שלא יראה ויכיר את בניו בטביעת עין.