וזאת הפרשה דבקה בעבור עכו"ם כי שרפת הבנים ע"ג.

[מובא בפירושו לפסוק ד'] והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד ע"ז, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ.) שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו: ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד.), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב אלה המצות (ויקרא כז לד) אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק:

כי יקום בקרבך נביא. טעם בקרבך כי אין נביא כי אם מישראל

כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום. יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן. ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש (בחדודה) תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך:

נביא שיאמר כי בהקיץ דבר השם או שלוחו עמו או בחלום. ויש אומרים כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם ופירוש שאמר נביא האמת שיהיה אות כך להצדיקו ושמע השומע והגידו להיות אות לנפשו. ויש אומרים כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו כי הוא דבר הפך שקול הדעת

כי יקום בקרבך נביא. אומרו נביא פירוש אפילו הוא מוחזק לנביא הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבור על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מ"א י"ח) וכו' אעפ"כ אם יאמר לך שתעבוד ע"ז חייב מיתה:

כי יקום בקרבך נביא. שיאמר שהוא נביא ושהקב"ה דבר אליו בהקיץ או בחלום.

והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד ע"ז, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך, והוא שאמר בו הכתוב עוד (להלן יח כ) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת, כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ.), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו. והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד, הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא:

[מובא בפירושו לפסוק ו'] להדיחך מן-הדרך. אף-על-פי שלא אמר להדיחך מעל ה' כי הוא אומר בשם ה' שתעבדו עבודה-זרה במצותו מכל מקום בקש "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך".

והנה צוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים שהוא מעשה ממש לא חזיון ולא מראה כי לה' הארץ והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני כי הוא פנים בפנים צוה אותנו ללכת בדרך הזה שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא נתן, וזה טעם אשר צוך ה' אלהיך (פסוק ו). והנה דבר סרה על השם, שלא צוהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר:

כי יקום בקרבך נביא. אומרו נביא פירוש אפילו הוא מוחזק לנביא הגם שיהיה נאמן אצלך אם אמר לך לעבור על איזו מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל (מ"א י"ח) וכו' אעפ"כ אם יאמר לך שתעבוד ע"ז חייב מיתה:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע התורה מזכירה את שני" וכו']

ונתן אליך אות. בשמים כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו) ועשית לי אות ואומר (שם) יהי נא חורב אל הגזה וגו': או מופת. בארץ (ס"א ונתן אליך אות. בשמים דכתיב (בראשית א) והיו לאותות ולמועדים. או מופת. בארץ דכתיב אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב) אע"פ כן לא תשמע לו וא"ת מפני מה נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות כי מנסה ה' אלהיכם אתכם:

ונתן אליך אות או מופת. ענין "אות", סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר איש על דגלו באותות (במדבר ב ב), כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך יקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד) לכן יתן אדני הוא לכם אות, שהאל עמנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן אתה (להלן לג ב). והמופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר לדרוש המופת אשר היה בארץ (דהי"ב לב לא), ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש (יואל ג ג). והיא מלה מקוצרת מן מופלאת, כמו שרית ישראל (דהי"א יב לח). וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד) והיה יחזקאל לכם למופת, ואמר (שם פסוק כז) ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת, כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך ותרד פלאים (איכה א ט). וכן אתיא ותמהיא וגו' אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (דניאל ג לב לג), האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד: והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט), והיו שם מופתים שיעשו בחדוש בלי שיקדימו להודיע בו, וכן מה אות כי אעלה בית ה' (ישעיה לח כב) שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו לדרוש המופת אשר היה בארץ, לדעת החדוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו אות כאשר הודיע בו לבני ישראל (שמות ד יז), וקראו מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחדוש (שם פסוק כא): וכן כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש (ישעיה כ ג), כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן "ונתן אליך אות או מופת", פירושו שיאמר אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו ע"ז פלונית וזה לכם האות כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין: ובספרי אמר אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות. אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך מכל אותות שבעולם:

ולפי דעתי שיש אות גם מופת כמו סימן והעד דברי ישעיה שאמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי יי' לאותות ולמופתים ואות הנביא כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף ואותות בניו שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם והם עמנואל מהר שלל חש בז ושאר ישוב ובמכות והיו לך לאות ולמופת וכן רבים.

ונתן אליך אות, בשמים, כענין שכתוב בגדעון (שופטים ו) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. או מופת, בארץ, אעפ"כ לא תשמע לו, כן פירש רש"י. ואם תאמר למה נתן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם: והרמב"ן ז"ל פירש אות או מופת, אות סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שכתוב (במדבר ב) איש על דגלו באותות, כי כשיאמר הנביא דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה אחריו כך יקרא אות כמו שנאמר (ישעיה ז) לכן יתן ה' הוא לכם אות, והמלה נגזרת מן אתה, ומופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב) לדרוש המופת אשר היה בארץ, (יואל ג) ונתתי מופתים בשמים ובארץ וגו', והיא מלה מוקצרת, מופת מופלאת, והיו במצרים אותות ומופתים, הוא שכתוב (דברים ד) במסות באותות ובמופתים, אותות הם שיקדים משה להודיעם טרם היותם, מופתים הם הנעשים לשעתם בדרך הפלא ושנוי הטבע, כענין המטה שקראו אות שהודיעו בתחלה וקראו מופת כשנעשה נחש לפני פרעה ולפני עבדיו, עד כאן:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מהו ההבדל בין" וכו']

ונתן אליך אות וגו'. צריך לדעת למה לא הזכיר בתחילה מאמר הנביא דבר שעליו נתן האות וגו'. עוד צריך לדעת כוונת אומרו ובא האות וגו' לאמר וגו' וכי האות הוא האומר הלא הנביא הוא האומר לעבוד עבודה זרה שעל זה הוא שמתחייב מיתה: ונראה שנתכון הכתוב לדבר כנגד נביא שבא ודיבר בסדר זה ה' אמר אליו שאם יתן מופת זה או אות זה כוונת האות הוא לומר שנעבוד עבודה זרה ואם יהיה האות והמופת בסדר זה אין הכוונה כן אלא אדרבא לתעבה ולשורפה כמשפטה הראשון, ובא האות והמופת פירוש הגם שהוא לא אמר אלא או זה או זה ובאו שניהם האות והמופת והיו בסדר אשר אמר שיגידו על כונת ה' שרצונו שיעבדו ע"ז, לא תשמע וגו' וחייב מיתה הנביא וגו' הגם שלא החליט בדבריו שיעבדו עד בא האות והמופת והם האומרים לעבוד, ועוד שהוא לא אמר אלא או אות או מופת והיו שניהם אף על פי כן לא תשמע וגו':

ודבר ידוע שאין מחזיקין את האיש בנביא עד שיתן אות ובא האות כדבריו, וצריך שיתקיימו כל דבריו לא יחסר מהם, שאם יחסר מהם אפילו נקודה אין זה נביא. וכאשר הוחזק בנביא אצל בני האדם מצד האותות שנתן להם בעתיד ונתקיימו כלן, אם הוא מתנבא על הרעה ולא תבא אין מחזיקין אותו בשקרן, שאין הנביא נבחן בנבואתו אם אמת הוא אם לא אלא בענין הטובה שהתנבא עליה בין ליחיד בין לרבים ולא יפול מכל דברו הטוב אשר ידבר, וכן אמר ירמיה לחנניה בן עזור הנביא (ירמיה כח) אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת, אבל בענין הרעה אם לא נתקיימו דבריו אין מהרהרין אחריו כי אולי עשו תשובה, והקב"ה חוזר ומתנחם על הרעה ואינו חוזר ומתנחם על הטובה. ואעידה לי עדים נאמנים, יונה וישעיה, שהרי יונה בן אמתי כשהתנבא ואמר (יונה ג) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, מתוך שעשו תשובה נחם הקב"ה על הרעה ורחם עליהם, וכן ישעיה כשאמר לחזקיה (מלכים ב כ) מות תמות, ואין ספק שנגזרה עליו מיתה מאת השי"ת, מתוך שעשה תשובה האריך לו ט"ו שנה, והרי דברי הנביאים שהיו מאת הקב"ה בטלים בענין הרעה לפי שהוא יתעלה ברא התשובה קודם שברא העולם, והיא עולה על הכל:

[מובא בפירושו לפסוק ו'] ומה שאנו סומכין על אות שלו, ובאפשר הוא שיעשה או בדרך חכמה וכשוף והוא אינו נביא, מפני שאנו הולכין אחר חזקתו הטובה, וכיון שהוחזק אצלנו קודם לכן בנביא יש לנו להעמידו על חזקתו, כמו שאנו סומכין על שני עדים שהם כשרים אצלנו ובאפשר הוא שיהיו עדי שקר, אלא אנו מעמידין העדים בחזקתן, וכן בכאן בנביא זה יש להעמידו על חזקתו, ועל זה אמרה תורה (שם כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו.