מי מנה עפר יעקב וגו'. כתרגומו דעדקיא דבית יעקב כו' מארבע משריתא ארבע דגלים. ד"א עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור. (ויקרא יט) לא תזרע כלאים. אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם:

מי מנה עפר יעקב. כמו עופר האילים (שה"ש ב, ט). על שם כי נער ישראל ואהבהו וגו' (הושע יא, א). וכן תרגם אונקלוס מי מנה עפר יעקב מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב:

מי מנה עפר יעקב. יאמר, אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד, ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ, וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וזה דעת אונקלוס ברבע ישראל. גם נכון הוא, שיהיה כמו ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט ג), מן לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), כלשון וממי יהודה יצאו (ישעיה מח א):

מי מנה עפר יעקב. לכך אינו חפץ לקללם. כדכתיב בנינוה ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו:

מי מנה. והתימה שלא יתחשב עם הגוים והם עם רב כחול שיתכן שלא יתחשב המעט: עפר יעקב. הטעם שהוא רב כעפר הארץ: (...) והגאון אמר כי מי מנה הוא השם והטעם אתה שתוכל למנות עפר יעקב המת נפשי מות ישרים אם כן מה טעם ומספר את רובע ישראל ולפי דעת רבים שפירושו כמו ארחי ורבעי זרית שהוא כענין רבצי ויפרשו עפר יעקב על עת נסעו משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות כמו ברכת ברך ובא בא (ושטף ועבר):

מי מנה עפר יעקב. ע"ד הפשט מי יכול למנות בני יעקב שהם כעפר ומי יכול לתת מספר בחלק רביעי שבישראל, (...)וע"ד המדרש מי מנה עפר יעקב, מי מנה המצות שישראל מקיימים בעפר, (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים, אפר פרה עפר סוטה, עד כאן. והמצות הללו מועטות הן, והכוונה על שכר המצות הללו שאין תכלית לשכרן הטוב. דבר אחר מי מנה עופרן של ישראל שהגיעו לעונות אשה וכובשים יצרם ואינם עוברים עבירה: ועל דרך החכמה יתכן לפרש מי מנה עפר יעקב כי ירמוז לענין תחית המתים, כי אחר שבאר על זמן הגאולה באחרית הימים שישכנו ישראל לבדם סמך לו מיד ענין תחית המתים, ואמר מי מנה עפר יעקב אלו ישני עפר, שבזמן התחיה אין להם מנין ומספר, וכן כתוב (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. הזכיר בהם שתי לשונות מנין ומספר, לפי שישראל נמשלו לכוכבים, וכתיב (תהלים קמז) מונה מספר לכוכבים, והזכיר בהם שתי לשונות יעקב וישראל, ממה שכבר נתבאר כי יעקב רמז לגוף וישראל רמז לנפש, וכן הנביא אומר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל, ייחס הבריאה ליעקב והיצירה לישראל, וכן כתוב (שם מה) יוצר אור ובורא חשך, ייחס הבריאה לחשך והיצירה לאור. הסתכל אמרו עפר יעקב ולא אמר עפר ישראל ואמר את רובע ישראל לרמוז כי הנפש תחזור את ארבע יסודות העפר.

[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק מ"א] (...) ותדע שכך הוא כי לא נתן הקב"ה מספר לשום אומה כ"א לישראל והוא הדבר המורה על מעלתן כדרך שפרשנו למעלה פר' במדבר, וע"ז אמר מי מנה עפר יעקב וגו', כי זה מופת שאין לו צירוף עם כל אומה ולשון וז"ש ובגוים לא יתחשב, כי כל חשבון ענינו המספר ואמר שכל הגוים אין להם חשבון פרטי אלא כללי אבל ישראל יש להם מספר פרטי אפילו בהיות יהודה וישראל כחול הים. וז"ש מי מנה עפר יעקב אפילו בזמן שהם רבים כעפר הארץ נתן להם מנין פרטי ולא די במספר זה אלא אפילו שאחר המספר עשאם ד' דגלים ונתן שנית מספר מיוחד לכל דגל שהוא רביעית המחנה, ז"ש ומספר את רבע ישראל, וכ"כ למה אלא שבא להראות שהם עיקר העולם כאלו לא היה ד' רוחות בעולם זולתם וכל מה שחוץ מהם אינו נחשב מכלל ד' רוחות העולם וזה ראיה שתרח אבי אברהם אינו מכלל הישוב ואין אברהם מתיחס אחריו כלל.

מי מנה. והתימה שלא יתחשב עם הגוים והם עם רב כחול שיתכן שלא יתחשב המעט:

מי מנה עפר יעקב וגו'. הנה לפי שהרשע היה מתחכם בדעתו ומבקש איזה אופן להרע לישראל כמו שאמר שחפש בהם ובאבותיהם ליכנס דרך שם, בקש גם כן ענף אחר שהוא מיוחד לקליפה שתשלוט בו ותעשה רושם, והוא ענין המספר כאומרם ז"ל (ב"מ מב.) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו', ורצה הרשע להכניס עין הרע במספר ולא מצא, ואמר מי מנה עפר שנמשלו לו דכתיב (שם יג) כעפר הארץ, וברכה זו הגם שנאמרה לאברהם לא נתקיימה אלא ביעקב ולזה אמר עפר יעקב: עוד נתכוון לומר שלא הגיע אדם למנותם, אפילו כשרוצים למנות עצמן צוה ה' שלא לפקוד אלא על ידי דבר אחר בשקלים או בטלאים,

ואומרו ומספר את רובע ישראל למה שהקדמנו שידבר בב' הדרגות בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר, ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך הגם שיהיו רבים מספרם מועט כאומרם ז"ל (סנהדרין כו.) שאמר ה' לחזקיהו כשאמר לפניו רבים אשר את שבנא וגו' אמר לו אין מנין לרשעים,

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה בלעם אומר כאן?" וכו']

ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן זרע היוצא מן התשמיש שלהם:

מי מנה עפר יעקב. יאמר, אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד, ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ, וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וזה דעת אונקלוס ברבע ישראל. גם נכון הוא, שיהיה כמו ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט ג), מן לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), כלשון וממי יהודה יצאו (ישעיה מח א):

רבע ישראל. זרע ישראל. לפי שעל ידי הרביעה נוצר האדם:

ומספר את רבע ישראל. דגל אחד כטעם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. (...) והגאון אמר כי מי מנה הוא השם והטעם אתה שתוכל למנות עפר יעקב המת נפשי מות ישרים אם כן מה טעם ומספר את רובע ישראל ולפי דעת רבים שפירושו כמו ארחי ורבעי זרית שהוא כענין רבצי ויפרשו עפר יעקב על עת נסעו משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות כמו ברכת ברך ובא בא (ושטף ועבר):

ומספר את רובע ישראל. פי' ל' רביעה כלומר זרע העתיד לצאת מהם. ד"א לשון רביעית לפי שראה ישראל שוכנים בארבעה דגלים אמר אפילו חלק רביעית שבהם איני יכול לספור:

ודקדק לומר רובע לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם דכתיב ביששכר (בראשית מט) רובץ בין המשפתים, גם לפי שהשכינה רובעת עליהם, גם יש סוד בדבר שהם יסובבו יחוד וזיווג העולמות: עוד רמז על מה שהיה ה' מפליא עמהם במצרים כשגזרו כל הבן הילוד וגו' שהיו מונים למעוברות מלילה ראשונה שהיתה האשה היהודית טובלת ולא היו מועילים שהיה ה' עושה נפלאות להם לאין מספר כמו שמפוזרים הדברים במאמרם ז"ל (שמו"ר פכ"ג, סוטה יא:) ולא היו יכולין לעמוד על רביעותיהם, והוא אומרו ומספר את רובע ישראל:

ולשון רובע ישראל הכוונה על דגל אחד, כי ארבעה דגלים היו.

[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק מ"א] (...) ותדע שכך הוא כי לא נתן הקב"ה מספר לשום אומה כ"א לישראל והוא הדבר המורה על מעלתן כדרך שפרשנו למעלה פר' במדבר, וע"ז אמר מי מנה עפר יעקב וגו', כי זה מופת שאין לו צירוף עם כל אומה ולשון וז"ש ובגוים לא יתחשב, כי כל חשבון ענינו המספר ואמר שכל הגוים אין להם חשבון פרטי אלא כללי אבל ישראל יש להם מספר פרטי אפילו בהיות יהודה וישראל כחול הים. וז"ש מי מנה עפר יעקב אפילו בזמן שהם רבים כעפר הארץ נתן להם מנין פרטי ולא די במספר זה אלא אפילו שאחר המספר עשאם ד' דגלים ונתן שנית מספר מיוחד לכל דגל שהוא רביעית המחנה, ז"ש ומספר את רבע ישראל, וכ"כ למה אלא שבא להראות שהם עיקר העולם כאלו לא היה ד' רוחות בעולם זולתם וכל מה שחוץ מהם אינו נחשב מכלל ד' רוחות העולם וזה ראיה שתרח אבי אברהם אינו מכלל הישוב ואין אברהם מתיחס אחריו כלל.

תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקודש, וכבר אמרו ז"ל (ילקוט) כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין היזק לישראל היה ה' מניחו לדבר אשר יחפוץ, [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש נוסף – למה בלעם מתאווה?" וכו']

תמת נפשי מות ישרים. שבהם:

ואמר תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו. לומר שהן נוחלי גן עדן. כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים, הם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב, ותהי אחריתי כמוהו, כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם ואבדון.

ויפה פירש המתרגם ארמית מלת ישרים וטעם לפי דעתי שהתאוה למות ותהיה אחריתו כאחרית ישראל שהם חלק השם ולא חלק כוכבים כי הוא היה קוסם ויש אומרים שמלת ותהי אחריתי כפולה בטעם והוא היה מתאוה שימות מות ישרים כמו הישרים של ישראל בעבור דעתו כי בחרב ימות והגאון אמר כי מי מנה הוא השם והטעם אתה שתוכל למנות עפר יעקב המת נפשי מות ישרים אם כן מה טעם ומספר את רובע ישראל ולפי דעת רבים שפירושו כמו ארחי ורבעי זרית שהוא כענין רבצי ויפרשו עפר יעקב על עת נסעו משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות כמו ברכת ברך ובא בא (ושטף ועבר):

ואמר מות ישרים ולא אמר כמותם שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול, שאמרו ז"ל אנשי אמת (זוח"א קכב:) שיש ב' הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם, הא' שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל באין מעכב עד מקום האושר העליון, ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה ונמנעים מלכת תכף ומיד ומתעכבים עד זמן מה אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא יסובב הדבר, ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך באין מסך באין מעכב: [עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש נוסף – למה בלעם מתאווה?" וכו']

ואמר תמות נפשי מות ישרים כי התאוה למות ובלבד שתהיה אחריתו כאחרית ישראל שהם חלק ה' ולא חלק הכוכבים והמזלות כמוהו, והיה רואה אחריתו מתוך החכמה הזאת שהוא עתיד ליפול בחרב, ולכך התפלל על זה:

תמות נפשי מות ישרים. לו תמות נפשי עתה, אך שתהיה מיתתה מיתת ישרים, שתזכה אחריה לחיי עד.

עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוח הקודש נאמרו, והכוונה בהם היא תמות נפשו מות ביד ישרים שיהרגוהו ישראל כמו שכן היה. עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל (ע"ז ד:) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מה בלעם מבקש כאן?" וכו']

ואמר תמות נפשי מלת נפשי במקום הזה הוא הגוף, כי הנפש לא תמות, וכן (ויקרא ה) ונפש כי תחטא, (שם ז) והנפש האוכלת, כי הנפש השכלית אינה חוטאת ולא אוכלת, והרי אנו מעידים על הגוף שהוא האוכל, אבל מפני שאין הגוף כלום בלא נפש והנפש עקר לכך יכנו הכתובים הגוף בלשון נפש. וגלה לנו בכאן על עולם הנשמות ועל עולם הבא שהוא אחר התחיה שהוא התכלית המבוקש ותקות כל מקוה והוא אחרית הטוב הגנוז והצפון. ודבר ידוע כי עולם הנשמות הוא הבא לאדם מיד תכף אחר הפרדה מן העולם הזה, על כן בקש זה שיזכה אחר מיתה מיד לעולם הנשמות שזו היא מיתת ישרים, ובקש עוד שיזכה באחרית הזמן אל העולם הבא שהוא מזומן למי שהוא עתה בעולם הנשמות, וזהו שאמר ותהי אחריתי כמוהו, כי העולם הבא שהוא אחר התחיה והוא אחרית עולם הנשמות וסוף כל התענוגים.

תמות נפשי מות ישרים. מכאן תשובה למינים זכרם לאבדון שהרי ברוח הקדש היה אומר דבריו וקאמר שיהא סופו כישראל אלמא יש תקנה לישראל לאחרית:

[מובא בפירושו לבראשית פרק מ"ו פסוק ד'] והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החים וזהו כפל העליה: ועוד יתכן לפרש בכפל העליה כי הוא הבטחה לזרעו שיגאלם אחר הגלות ויעלה אותם לא"י, ואחר שיהיו מיושבים בארץ ישראל ששם עיקר קיום התורה והמצות הבטיחם בעליה אחרת והוא העוה"ב הצפון לזרעו. נרמז בזה מה שאמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא דבר בלעם מקטרג של ישראל שהודה על כרחו וראה זה בנבואה והוא שאמר (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. רמז שאין בכל העכו"ם נוחלי ג"ע כי אם ישראל, ומזה סמך לו מיד (שם) הן עם לבדד ישכן. וזהו שהזכיר לשון אנכי כי בזכות התורה שעתידים זרעו לקבל תהיה השכינה עמהם בגלות מצרים, ויזכו לשתי עליות הללו אשר בהם תועלת הגוף והנפש בשני העולמות:

ותהי אחריתי כמוהו. חוזר אל העם, אמר זה כנגד עולם הבא שהוא אחרית העולם, ותדע שה' מעמיד בדין גם לצדיקים מי שהוא ראוי לאושר ההוא הנעלם מהמושג לנפש אחר מיתה לזה התפלל על ב' ההדרגות: עוד לפי מה שפירשנו בכוונת מאמר מות ישרים שיהרגוהו ישראל יתבאר מאמר ותהי אחריתי וגו' על פי מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה סוד המחיה אותה, וכבר הארכתי בענין זה בכמה מקומות ובפרשת שלח לך בפסוק כי לחמנו הם וגו' (יד ט), ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג על ידי ישראל מתברר הניצוץ ההוא הטוב, ולפעמים ידבק בו אם הוא נקי בלא פסולת, והוא מאמר תמות נפשי מות ישרים ובזה תהיה אחריתי כמוהו כי הניצוץ ידבק באיש ישראל והרי הוא כמוהו, ומצינו בדברי המקובלים (ס' הגלגולים להאריז"ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת על ידי ישראל היה הניצוץ משוקץ והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים ועמד עד שבא לאתונו של ר' פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע בלעם אומר "תמת נפשי" ולא" וכו']

ותהי אחריתי כמוהו. ובלבד שתהיה אחריתי וצאצאי מעי כמו ישראל. כי אמנם בניו של אדם ויוצאי חלציו נקראים "אחריתו", כמו "תהי אחריתו להכרית" (תהלים קט, יג). וכן "ולא לאחריתו" (דניאל יא, ד).

[מובא בפירושו לבראשית פרק כ"ז פסוק כ"ט] אבל אורריך שהזכיר כאן, אינו מדבר כלל במקללים בלשון קללה, אלא במצערים. וכן פירש"י וזה מצוי בזמן היסורין ביותר, ע"ד (שבת לב) נפל תורא חדד לסכינא. כי נוסף על היסורין יבואו לצערך במקום שהיה להם לנחמך כי בזמן השלום במה יצערו. וכן מברכיך היינו משמחיך וזה מצוי ביותר בזמן השלוה שרבים ישמחו עמך, ומכאן למד רש"י לפרש אורריהם היינו מצעריהם, ובזה הותרו כל הספיקות והקושיות שהקשו הרא"ם והרמב"ן ועיין בספריהם, אבל לפי פירושו של רש"י לא יתישב כל זה ואני לא באתי כ"א לתרץ הפסוקים. תדע שכך הוא שהרי בלעם אמר ותהי אחריתי כמוהו ואיך אמר אורריך ארור בסוף ויעד להם שסופן יסורין, אלא ודאי שאורריך מדבר בזמן השלוה שתהיה באחרית ימיהם ועליה אמר ותהי אחריתי כמוהו, אבל לרשעים יעד הפך ואמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והקב"ה יעד ג"כ לאברהם שיהיה ראשיתו מצער ויצטרך למברכים ואחריתו ישגא מאד ויבואו עליו מקללים ולא יוכלו לו.

[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק מ"א] ואמר תמות נפשי מות ישרים לשון רבים ותהי אחריתי כמוהו לשון יחיד, כי המיתה דווקא בגוף הבא מאב ואם קראם ישרים. ותהי אחריתי כמוהו כי האחרית וההשארות הוא בנשמות הבאים ממקור הש"י והנשמה דומה לבורא בה' דברים (ברכות י) לכך נאמר כמוהו. והריב"ה פירש שס"ת של אברהם יצחק יעקב בגי' בלעם וזהו אחריתי כמוהו.

והנה כלל נבואתו בזה הפעם, שאין השם חפץ בקללתנו, וכי אנחנו עם לבדד חלקו ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב עמהם, ואחריתנו טובה בדרך ישר:

ולמדנו מכלל דברי המשל הזה שיספר בשבחן של ישראל ומעלתם הגדולה מצד ראשיתם ואחריתם שינחלו כל העולם הזה שיזכו לתחית המתים לחיי העולם הבא שאחר התחיה, ובאר בזה כי ישראל לבדם הם נוחלים כל זה עד שהוא עצמו כשבא לקלל ברך עצמו בברכתם, ואילו שמענו הבטחות מופלאות כאלו מפי נביא אחד מנביאי ישראל לא היה כבודנו ותפארתנו כל כך כמו עתה ששמענו מפי נביא אומות העולם שהוא קטיגורנו ונאמן בזה יותר מאחר, שהוא מלאך רע ועונה אמן בעל כרחו:

[מובא בפירושו לפסוק י"א] והנה ברכת ברך טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק שהיא מתמיה על בלעם גם עליו יש לתמוה שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו ולא הספיק כפיו כמו שעשה באחרונה למונעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו. אכן יודע היה בלק כי בלעם ערום יערים להתחכם לקלל ישראל ולזה היה משבח ומברך בהפלגה לומר אחריה השפלות וגנות וקללות, ותמצא שאפילו במין הברכה עצמה היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט תשע"א) וזה לשונם עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן יעויין שם דבריהם, הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם, ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית וכיון שעמד נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע אלא לתכלית טוב, והוא אומרו ברכת ברך: עוד נראה שהקפדת בלק היתה על מה ששמע מפי בלעם שנתאוה תאוה להיות כמוהו זה יגיד כי מה שבירך היה מלבו ולברכה יכוין, והוא אומרו ברכת ועשית אותם ברכה שאמרת ותהי אחריתי כמוהו, ולזה דקדק לומר ברך מלא פום שמתברכים אחרים להיות כמותם: