[מובא בפירושו לפסוק כ"ו] ויאמר לבן לא יעשה כן וגו'. צריך לדעת מה מענה בלשונו לא יעשה וגו' והלא תנאי היה הדבר אעבדך ברחל ומה ענין המנהג לכאן בדבר שהיה תנאי גמור: אכן נתכוון לומר כי אנשי המקום מיחו בידו מעשות כדבר הזה, והוא אומרו לא יעשה כן במקומינו כי היא טענת רבים: עוד נראה כי טענתו היא כי לא היה בפירוש בשעת התנאי שהגם שלא תנשא לאה יתן לו רחל ובזה אין סתירה למנהג מהתנאי כי לעולם תקדים לאה לינשא ובמלאות ז' שנים שיעבוד יעקב אם קדמה לאה ונשאת תיכף ומיד יקח רחל, ואם לאו יהיה יושב ומצפה עד שתקדים הבכירה כמשפטי הארץ, כי אין בתנאי דבר מגיד שהתנו לבטל המנהג, ומעתה כששאלת הבה את אשתי חשבתי שעל לאה אתה אומר כי המנהג מנהג ידוע הוא שאין לתת הצעירה קודם ומן הסתם על לאה אמרת ואין בזה רמאות ולך היה מוטל לדעת כי היא לאה מבלי צורך הודעה, ובזה ביטל טענת רמיתני. ולצד שתחשוב כי יש הפרש ביניהם, לא כן הוא כי שקולים הם אצלי ולא אשאל בעד רחל כי אם ז' שנים. ואם לצד חשקך ברחל ותקפיד על העכבה הנה היא נתונה לך תיכף ומיד אחר עבור ז' ימי משתה של לאה, והוא אומרו מלא שבוע זאת פי' ז' ימי משתה ותיכף אתן לך רחל במוקדם בעד עבודה שתעבוד עוד שבע שנים, וזה היה מבוקשו של יעקב שקבל עליו לא להחזיר לאה ח"ו. ויש לנו לדעת איך לא חש יעקב מקודם לטענה זו שאין דרך לתת הצעירה וכו', יש לומר שחשב שעל לבן לגלות לו הדבר וזולת זה אין דבר זה מההקפדה המעכבת כשירצה האב לתת הצעירה וכששאל הבה את אשתי מן הסתם על רחל הוא אומר והיה לו ללבן לומר אליו כי לא יכול לתת לו רחל קודם שתנשא לאה והיה הדבר תלוי ביד יעקב או להמתין עד שתנשא לאה או לקחת לאה ואין זה אלא מן השם לבן הארמי וכל טענותיו שכתבתי יש עליהם סתירה ושמו יגיד עליו:

מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים וזהו שנאמר ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך:

כי מלאו ימי. שאמרה לי אמי, ועוד כי מלאו ימי, הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים, לשון רש"י. מלא שבוע זאת. דבק הוא בחטף, שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה. גם זה לשון רש"י. ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו, כדברי אונקלוס, והוא משמעות הכתוב באמת. ובשביל הימים שאמרה לו אמו, גם מפני זקנתו לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם, ודי שיקיים תנאו. וכדברי אונקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה, כי ימי העבודה שלמים היו, כאשר אמר לו יעקב. וכן פירש רבי אברהם: ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי כתובות פ"א ה"א). ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות, דכתיב (להלן נ י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ומה שלמדו כאן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז) ובבראשית רבה (ע יט) שאין מערבין שמחה בשמחה, סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. אבל בגמרא שלנו (מו"ק ט.) לא למדוה מכאן, ודרשוה מויעש שלמה את החג (מ"א ח סה): ויתכן לומר כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים (להלן לא מא). כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים, ולבן שתק ונתן לו לאה, ואחר כן אמר לו לבן מלא שבוע זאת, כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך, ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות, והוא ברחל יחפוץ, ולכן לא אמר הכתוב בתחילה "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'". ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי, שזו שנת מלאת הימים, וכן זקן עם מלא ימים (ירמיה ו יא), הוא אשר הגיעו לשנת סופו, וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג), עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים. או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר (להלן לה יח) בצאת נפשה כי מתה, בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה. וזה טעם ואבואה אליה, כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך. ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח) בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן, אף כי בצדיקים, אבל הכוונה היא מה שאמרתי. ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת, כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן, או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל, ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין:

כי מלאו ימי. שבע שנים עבדתיך:

כי מלאו ימי. כמנין מלאו שנים היו לי כשבאתי אצלך כי בן ס"ג היה כשנתברך וי"ד נטמן הרי ע"ז שנים כמנין מלאו:

[מובא בפירושו לפסוק כ'] ויהיו בעיניו כימים אחדים. היה ראוי שיהיו בעיניו כימים מרובים, אבל לענין טורח העבודה אמר כן כי היו אצלו ימים אחדים לא מנין שנים ולא מנין חדשים, וכן אמר כי מלאו ימי ולא אמר שנותי, וזה להמעיט בעיניו טורח שבע שנים:

מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים וזהו שנאמר ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך:

[כהמשך לתחילת פירושו לפסוק זה] ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי, שזו שנת מלאת הימים, וכן זקן עם מלא ימים (ירמיה ו יא), הוא אשר הגיעו לשנת סופו, וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג), עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים. או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר (להלן לה יח) בצאת נפשה כי מתה, בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה. וזה טעם ואבואה אליה, כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך. ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח) בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן, אף כי בצדיקים, אבל הכוונה היא מה שאמרתי. ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת, כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן, או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל, ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין:

ויאמר יעקב [וגו'] הבה וגו'. טעם אומרו ואבואה אליה והוא לשון בלתי נכון לצדיקו של עולם. יתבאר על דרך מה שכתב רמב"ם פ"ה מהלכות אישות הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וכו' שכל השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ע"כ, לזה אמר הבה וגו' והטעם לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי וצריך אני לקנותה בביאה שהאשה נקנית בביאה, והוא אומרו ואבואה אליה כי בעבודה לא קנה שהי' מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת: או יאמר על זה הדרך הלא תמצא שאמרה רחל הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, וכתב רמב"ם (הל' מכירה פ"ז) בדין לוקח עבדים וקרקעות במלוה אף על פי שאין הדמים במציאות קנה ע"כ, והוא אומרו הבה את אשתי פי' כבר היא אשתי כי אני סובר כהרמב"ם ומציאות שלפנינו דין מכר יש בו וכבר זכיתי בה הגם שאין הדמים בעין ומה שאני אומר לך הבה לא לגמר הקנאה שכבר קנויה היא אלא לבא עליה כדרך כל הארץ, והוא אומרו ואבואה אליה לשלול מדעתו לבל יחשוב שעדיין לא קנאה:

ואבואה אליה. כתב הרמב"ן אין זה דרך מוסר אף כי בצדיקים. אבל יאמר הכתוב ואבואה אליה לא שתתן אותה ואלך לדרכי אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ואעזוב המקנה אשר לך, ע"כ: ויתכן לפרש כי הדבור הזה ליעקב לא היה מצד התאוה שהיה בו רוע מוסר רק מצד השכל. וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידים, ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערוה עד שאכלו והמשיכו כח מעץ הדעת ונתלבשו בתאוות, וכיון שכן היו האבות שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמשם בכלי הגוף כדי להמשך אחר השכל. גם האמהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית כל דבריהם היו מן המין הזה, כי היו יודעות ברוה"ק שי"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב מארבע נשים. וזהו שאמרה לאה לרחל המעט קחתך את אישי וגו', והשיבה רחל לכן ישכב עמך הלילה, ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו אלי תבא כי שכור שכרתיך, לא היתה כונתן רדיפת התאוה ח"ו כי אם כוונת המצוה בלבד כאשר ידעו בנבואה. והדבור הזה כנבואה באבות שכל פעולותיהם נמשכות אחר השכל וכל דבריהם אפילו השיחה שלהם על פיו יחנו ועל פיו יסעו, גם באמהות הנביאות, אין בהן כעור ולא רוע מוסר. וראיה ברורה לזה מה שדרשו רז"ל, רחל שזלזלה במשכבו של צדיק לא זכתה להקבר עמו, לאה שתבעה ואמרה לו אלי תבא כי שכר שכרתיך נשתכרה שיצא ממנה יששכר, וזהו וישכב עמה בלילה הוא לא אמר בלילה ההוא אלא בלילה הוא לפי שהוא שמו של הקב"ה. וזהו שאמרה לאה נתן אלהים שכרי כלומר שכרי כפי כוונתי, כלשון (ישעיה מ) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ועוד מתוך מה שכתוב וישמע אלהים אל לאה יורה שהתפללה להקב"ה. והא למדת כי על הפעולה הטבעית הזאת נענשה זו ונשתכרה זו, והשכר והעונש אינו כי אם על מעשה המצות, והנה הענינים כולם יורו ויעידו כי כוונתם היתה למצוה:

ואבואה אליה. נעשה הנשואין ולא הארוסין בלבד, כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים. (על פי תהלים קכז, ג).