לא מות תמותון. דחפה עד שנגעה בו. אמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה (ב"ר):

עוד ירצה באומרו לא מות תמותון, לפי דבריהם ז"ל (ב"ר פי"ט) שדחפה והוכיח שלא מתה בנגיעה, לזה כפל הרשע לומר כשם שלא מתה בנגיעה שאמרה, גם לא תמות באכילה. והנה הוכחה זו ישנה לא' מהב' טעמים שאמרה האשה כמו שפירשתי למעלה שהמיחוש הוא שהעץ מצד עצמו ממית ישנה להבחנה זו שאם העץ ממית בנגיעה הרי נגעה ולא מתה, אבל למה שנתכונה לומר גם כן כי יראה היא מאלהים המצווה אותה פן יפגענה אין הוכחה ממה שלא מתה בנגיעה כי עדיין ישנה בעונש אשר גזר עליה, וחוזרים אנו לטעם שפירשנו למעלה:

[מובא בפירושו לפסוק ג'] ומפרי העץ אשר בתוך הגן. לא פירשה ומעץ הדעת טו"ר. מובן שהאדם לא פירש לה שהוא עץ הדעת טו"ר שחשש שמא תכסוף לאכלו. דרק האדם שהי' דבק בה' באהבה לא התאוה לעשות טוב לעצמו אחרי כי רצון ה' הוא שלא יהי' יודע טו"ר. אבל האשה שלא ידעה מאהבת ה' הי' לאדם לחוש לגלות לה הסבה והטעם. ע"כ אמר סתם מפרי העץ אשר בתוך הגן. ולא תקשה א"כ נכלל בזה גם עץ החיים. דבאמת בזה מובן מה שת"א לעיל ב' ט' ואילן חיא במציעת גינתא ואילן לאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש. ולא פי' על ועץ החיים דאכלין פירוהי. אלא משום דמוכח מכאן דעץ החיים אינו פירי כלל אלא עלים לתרופה. כחק התכלית שאין עונג לחיך האוכל כ"א הנאה ועונג על ה'. משא"כ עץ הדעת טו"ר התכלית מביא עונג גשמי. מש"ה כשאמר אדם ומפרי העץ. בזה הבינה שאינה מוזהרת אלא על עץ. שבו פרי. ולי נראה שלא חשש אדם לכך אם לא תאכלו גם מעה"ח. וכדאי הי' להרחיקה מאותו מקום. ומש"ה אמר גם ולא תגעו בו. וכבר ביארנו שזה נרמז בדבר ה' שאסר גם בהנאה. והוא הזהיר בפירוש ע"ז ואמר פן תמתון. שלא יכול לומר כי תמותון בודאי שהרי על הנגיעה לבד לא ימותו רק פן יבואו מזה לידי מאכל. ומכ"ש לפי דברינו שהזהירה על שני האילנות שמא תאכל גם מעץ הדעת ותמות. והיא לא ידעה הכוונה במה שאמר לה בלשון ספק ואמרה סתם שאדם אמר לה פן תמותון ומזה מצא הנחש מקום להכחיש. והנה אדם אמר לה ומפרי. משום שאין חשש מיתה אלא בם:

לא מות תמתון. האיך אפשר שהוא ספק אצל הבורא. ע"כ אינו אלא כמפחיד ומאיים בשביל שאינו רוצה. וכך פתוי יצה"ר בכל עת. שלא יגיע העונשים כ"כ:

ויאמר הנחש וגו'. כפל לומר לא מות תמותון נתכוון לשלול ב' מיתות שרמזה היא בדבריה בין לצד שהעץ עצמו הוא הממית ויראה לאכול סם המות בין לצד היראה פן יפגענה ה' בדבר אמר לא מות תמותון לא מיתה טבעית לא מיתה שפטיית.

ומעתה חלה הקושיא אם כן למה יצו ה' שלא לאכול וכמו שפירשתי בדברי חוה. לזה בא ונתן טעם חדש ושת בשמים פיו כי טעם שמנעם הוא לבל ישוו אליו כי ביום אכלכם וגו' יהיו כאלהים. והנה הרשע מצא מקום לומר כדברים האלה להיות שהוא קדם לבריאת אדם וחוה מצא מקום לומר שיודע דבר שלא ידעו הבאים אחריו. גם להיותו מושלל מכניסת גן עדן מצא מקום לומר שלא ניתן רשות ליכנס לגן אלא להם שאינם יודעים סוד הדבר ואסר להם העץ לא כן הוא לצד היותו יודע סוד הענין לא נתנו ה' ליכנס שם. ומעתה לפי הדברים ההם אחר שיאכלו אין פחד אלהים כי יהיו כמותו ולא ישלוט בהם להמיתם, ובזה נעץ ציפורן עבודה זרה. והלא לך לדעת כי עבודה זרה דנים בה גם על המחשבה (קידושין מ):

ואם תאמר למה יברא ה' בריה רעה כזו לתקלה, דע כי בריה זו כל מה שהפליא ה' בגודל בחינתה כן גודל בחינת השגת הנפש בעולם העליון כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון כן יטול שכרו כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא ואם היה מגביל שיעור כח המסית בשיעור מועט אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה להשיגה כי אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית. וצא ולמד מהאמור בספר זוה"ק (תרומה קסג.) במשל בן מלך אשר ציוהו אביו לבל קרוב להזונה ואת הזונה צוה להסיתו לבחון בן יכבד אב יעוין שם. ומעתה הפליא ה' להתחסד עם אוהביו להכין להם דבר שבאמצעותו ישיגו עלות במעלות חיים הנצחיים, אשרי העם שככה לו:

[מובא בפירושו לפסוק א'] וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' הוא לצד השגת טוב המופלא והוא תלוי בבחינת עבודה זו לזה הגדיל בחינת ערמתו ויכלתו ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להנצל ממנו יעלה במעלות: