[מובא בפירושו לפסוק י"א] טעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן: והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום.

וכתב הרמב"ן ז"ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת, על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך:

[מובא בפירושו לפסוק י"א] כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך. ואח"כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה. דרך א', על כל מצות התורה. שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה' מן האומות, כמ"ש (תהלים כה יד) סוד ה' ליראיו וגו'. וכתיב (שם קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה' מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע"כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע"ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה' מן האומות אבל לא ממך כמ"ש (שם קלט יד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קיט יט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה' לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז"ל (ויק"ר כז ו) שאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ"א מן בקר וצאן שברשותך כו', ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב"ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך. וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך. זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה' לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע"ז אמר לא בשמים היא וגו'. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה' לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע"ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז"ל (מנחות קי) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו', וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב"ה כאילו עשאה (ברכות ו), זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו. דרך שני הוא. שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב"ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נד), וא"כ כשברא ה' התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה' מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה' אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה' אלהיך. וא"ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א"כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה' הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית' וא"כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית' ע"ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה' ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית' כ"א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית' אז הוא ית' יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית' אליך. ולא רחוקה היא. לפי שארז"ל (יומא פו) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא"כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע"י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר. בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה. וי"א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר. אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים קג יד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ"א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר.

כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ:

בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד, כב). ובלבבך אגרא דשמעתתא סברא:

בפיך ובלבבך. שכל המצות עיקרם הלב ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב ויש מעשה כדי שיזכור בפה:

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. ומפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו.

בפיך ובלבבך לעשתו. להכיר בלבבך את חטאך ואת האל יתברך שחטאת לו, ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך.

[מובא בפירושו לשמות פרק ט"ו פסוק י"ג] נחית בחסדך. בזכות שלשה דברים נגאלו בזכות גמילות חסדים בזכות התורה בזכות הקרבנות כו', בחסדך זה גמילות חסדים, ושלשתם הזכירם הכתוב שנאמר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך זו התורה ובלבבך זו עבודה דכתיב (שם יא) ולעבדו בכל לבבכם, לעשותו זו גמילות חסדים:

[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק י"ז] והנה לא תחמוד בית רעך. הדבור התשיעי: ולא תחמוד אשת רעך הדבור העשירי. ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה או בית רעך כלל והעד שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה תחת לא תחמוד אמר לא תתאוה. ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך רק אראה להם לב חורש מחשבות און הטיבות כי היה עם לבבך ולישרים בלבותם ומשה אמר בסוף בפיך ובלבבך לעשותו ועיקר כל המצות ליישר הלב ורובם זכר והמזיד והשוגג יוכיחו:

[מובא בפירושו לפסוק י"א] וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך, כמו שפירשתי (שם):

וכתב הרמב"ן ז"ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת, על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך:

[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] ומה שנחתמה פרשת הגאולה של מעלה במלת לעשותו, כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם (בראשית ב) אשר ברא אלהים לעשות, והשוה אחרית הזמן עם ראשית הזמן למען הודיעך כי שוין הן לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, כי כן ינהג בזמן המשיח כל מנהג הטבע כמעשה בראשית.