לא תהיה קדשה. מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות: ולא יהיה קדש. (סנהדרין נד) מזומן למשכב זכור. ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבדא שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא מאחר שאין קידושין תופסין לו בה שהרי הוקשו לחמור שנאמר (בראשית כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה:

לא תהיה קדשה מבנות ישראל. מקודשת ומזומנת לזנות, ולא יהיה קדש מבני ישראל, מזומן למשכב, לשון רש"י. והנה אם הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות, אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין. וכן הקדש, למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן, ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד. ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש, כי "מבנות ישראל" ו"מבני ישראל" כאלו בעם אחר ידבר: והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים, יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב (ישעיה כג טז) קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי. וכן יזהיר לב"ד על הקדש: ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לבית דין: ויראה לי שכן דעת אונקלוס, אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין, מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין, והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש: וראיתי בספרי (תצא קכו) לא תהיה קדשה מבנות ישראל, אין אתה מוזהר עליה באומות, ולא יהיה קדש, אין אתה מוזהר עליו באומות, שהיה בדין, ומה אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל, קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל, או חלוף, אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו באומות, קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות וכו': ונראה מזה שאין מדרשם כדברי אונקלוס, שהרי לדבריו אין חומר בקדש יותר מן הקדשה. ועוד, מהו זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו באומות. וכן אם היה מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל במסכת סנהדרין (נד:), גם בזה לא יתכן שיאמרו אי אתה מוזהר עליו באומות, שהנשכב מן הגוי בסקילה הוא: אבל נראה שדעת בעל הברייתא הזו כענין שהזכרנו, יזהיר לב"ד שלא תעמוד האשה על אם הדרך לזנות, כי שם תנאפנה מאיסורי הביאות קרובים ורחוקים, ולכן מכסות פניהן לזנות גם מאחיהם וקרוביהם, והוא מה שאמר (בראשית לח טו) ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. וכן יזהיר לב"ד על המזומן להיות נשכב מן הזכרים, כענין שכתוב (מ"א יד כד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים. ומלבד האזהרה בעושי העבירה יזהיר כאן בבית דין שלא יניחו להיות קדש בעינים על הדרך, כידוע מהם בארץ מצרים שעומדים על הדרך מכוסי הפנים כנשים לעשות התועבה הזאת. ודרשו בברייתא הזו, שאין אנו מוזהרים באחרים זולתנו אם יעשו עם רעיהם כן, שלא הוזהרנו אנחנו בגוים אלא בענין ע"ז בלבד:

קדשה. זונה. פנויה מנאפת: קדש. בא על פנויו' בלא כתובה וקדושין ולא מיוחד' לו כפילגשים:

ומעתיקי הדת אמרו כי הקדש הוא הנשכב והעד מבני ישראל. ואמר אליהוא (איוב לו יד) וחיתם בקדשים כי נפשם כנגד חיתם והנה קדשים כנגד נועד (נוער) וכתוב וגם קדש היה בארץ בתי הקדשים ושם כתוב אשר הנשים אורגות שם ואני לא אבין טעם קדשה וכאשר נחפשה היטב טעם המלה אז היא ידועה שהיא מזומנת לכל עובר ושב והעד איה הקדשה אם כן יהיה קדש כמעשה המצרים והמבין יבין

לא תהיה קדשה. לאו זה אזהרה באשה הנשכבת, וכן לא יהיה קדש, אזהרה לב"ד:

ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה, כי מצאו, אני צויתי למקודשי (ישעיה יג ג), וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז) , קדשו עליה מלחמה (ירמיה ו ד): ולפי דעתי כולם מלשון קדושה, כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו, והנה הנשמרת מן הערוה והזמה, קדושה. והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה, נקראה קדשה, קרוב למה שנוהג הלשון לומר, ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב), ודשנו את המזבח (במדבר ד יג), כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה, נפרדת מכל קדושה, ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל: ולשון "הקדיש קרואיו", מליצה, כי העושה משתה מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם, כענין שאמר (ש"א כ כו) בלתי טהור הוא כי לא טהור. וכן (ירמיה ו ד) קדשו עליה מלחמה, שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם:

[מובא בפירושו לויקרא פרק י"א פסוק מ"ג] ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. יאמר ולא תטמאו בהם באכילתן בגוף, שאם תעשו כן ונטמתם בם בנפש, והמלה חסרה אל"ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו: ויתכן שנאמר כי מפני שאות אל"ף הוא מורה על היחוד והקדמות ועל כן יחסר האל"ף מהמלה, לפי שהשכינה מסתלקת ממקום הטומאה והחטא, וכענין שכתוב (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וזהו חסרון האל"ף במלת מחטו לי. והטעם הזה בעצמו נוכל לומר במה שנקרא קדוש בלשוננו מי שהוא מיוחד ונבדל בעבודת הש"י, והמיוחד למעשה הזנות יקרא קדש בחסרון וא"ו, כי הוא"ו היא מאותיות השם הקדוש ולכך נחסרה הוא"ו משמו כי אין קדושה במקום הטומאה. ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלוים כמה הרי הרים. ודרשו רז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב, ולכך סמך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני:

ערות דבר. וסמיך ליה לא תסגיר עבד. רמז ערוה סגורה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. סמיך לא תהיה קדשה ללא תסגיר עבד דאיירי בבת ישראל הנשואה לעבד. ועוד סמיך עבד לבנות ישראל לומר בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה:

ונסמכה פרשת קדשה בעבור העבד (...)ובעבור קדשה נסמכה פרשת אתנן זונה:

[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] לא-תסגיר עבד אל-אדניו. אחר שדבר במחנה הצובאים (פסוקים י-טו) דבר בדברים הקורין בו, לתקן ענינם, והם: ענין העבד הבורח (טז-יז), וענין הנשים הקדשות המצויות במחנה הצובאים (יח-יט).