זאת הפעם. מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה (יבמות סג.):

[מובא בפירושו לפסוק כ'] והנכון בעיני, כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם. ומפני זה היה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו. וזה טעם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", כלומר ולשם האדם לא מצא עזר שיהיה ראוי כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו. ואין צורך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע בפסוק יח, והרד"ק) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי, ולו לא מצא עזר כנגדו, כדרך נשי למך (להלן ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא). וזהו שאמר "זאת הפעם", כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי, שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, וראוי שתקרא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה.

זאת הפעם עצם מעצמי. דווקא, אבל מכאן ואילך אינו כן, אלא (אדרבה איפכא) האיש יוצא מן האשה:

ויאמר. אז אמר. זאת הפעם. מצאתי עזר כנגדי כמוני כי ממני היה. ודבר לילית דרש:

זאת הפעם. ע"ד הפשט זאת הפעם בלבד היא שנלקחה עצם מעצמי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה כן פירש"י ז"ל:

זאת. הנקבה הזאת. הפעם. בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי. שלא תהיה כן כל נקבת האדם לעתיד.

זאת הפעם. כפי' הספורנו. נקבה זאת ולא אשר יהיה מכאן ולהבא:עצם מעצמי ובשר מבשרי. שידע שאהבתו אותה בעוד לא בא אליה ועוד לא דבק בה כ"א בלי דעת ואמר דרק בזאת הפעם הוא כן באשר היא עצם מעצמיו. וכמו שהאדם אוהב את ידו. אבל לדורות לא יהיה כן אלא הדביקה תקרבם להיות אחד:לזאת יקרא אשה. ראה והתבונן עוד הבדל באשה זו מנשים שיהיה אח"כ. שראה בה שנבראת לשרתו באהבה בלתי מוגבלת לפי צרכי עצמה ורק לצרכיו. כמו שידו של אדם משמש לעין וראש האדם ואמר ע"ז כי רק זאת היא כן ונקראת אשה בעצם וראשונה:כי מאיש לקחה זאת. ודרך החלק להיות נכסף אל הכלל שבא ממנו. אבל אח"כ לא יהיה כן. ואע"ג שקוראים לכל דבק אשה. אינו דם העצם רק כנוי. ולהלן יבואר שהיא האשה עצמה נשתוה טבעה אחר שאכלה את עץ הדעת ונעשית ככל הנשים המבקשות אהבת האיש לטובת עצמן:

עצם מעצמי ובשר מבשרי. שידע שאהבתו אותה בעוד לא בא אליה ועוד לא דבק בה כ"א בלי דעת ואמר דרק בזאת הפעם הוא כן באשר היא עצם מעצמיו. וכמו שהאדם אוהב את ידו. אבל לדורות לא יהיה כן אלא הדביקה תקרבם להיות אחד:

וע"ד המדרש עצם מעצמי האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח. ומפני זה תמצא באדם וייצר כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר. ובאשה נאמר בה ויבן כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים, ומזה אמר הכתוב (תהלים קג יג) כרחם אב על בנים יחס הרחמים לאב ויחס מדת הדין אל האם הוא שכתוב (משלי לא א) משא אשר יסרתו אמו.

לזאת יקרא אשה. ראה והתבונן עוד הבדל באשה זו מנשים שיהיה אח"כ. שראה בה שנבראת לשרתו באהבה בלתי מוגבלת לפי צרכי עצמה ורק לצרכיו. כמו שידו של אדם משמש לעין וראש האדם ואמר ע"ז כי רק זאת היא כן ונקראת אשה בעצם וראשונה:

לזאת. בעבור זאת. וכן אמרי לי אחי הוא:

וטעם יקרא. על שם:

ודגשות שי"ן אשה. תמורת היו"ד הנח הנעלם שהוא באיש ויתכן שסבת דבור אשה דגוש ולא רפה שלא יתערב עם אישה שהוא בעלה כי פעם יחסרו הראות הה"א. ונשים מן אנוש ואנשים:

זאת. הנקבה הזאת. הפעם. בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי. שלא תהיה כן כל נקבת האדם לעתיד. לזאת. לכל נקבת האדם לעתיד. יקרא אשה. אף על פי שלא תהיה חלק איש. כי מאיש לקחה זאת. הראשונה לכלן.

לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'. לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש (ב"ר):

כי מאיש לקחה זאת. ודרך החלק להיות נכסף אל הכלל שבא ממנו. אבל אח"כ לא יהיה כן. ואע"ג שקוראים לכל דבק אשה. אינו דם העצם רק כנוי. ולהלן יבואר שהיא האשה עצמה נשתוה טבעה אחר שאכלה את עץ הדעת ונעשית ככל הנשים המבקשות אהבת האיש לטובת עצמן:

ולא נדגש קו"ף לקחה זאת להקל על הלשון. והוא מהבנין הכבד ואם לא נמצא:

ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "בניגוד לאיזה עניין" וכו']