[מובא בפירושו לפסוק ח'] אוציאה נא אתהן אליכם. מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו. לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן.

וישב בהר ושתי בנותיו עמו. מעשה בנות לוט ענין מחודש היה והן היו צנועות ומתביישות לתבוע את אביהן, שהרי בן נח מותר בבתו: ורז"ל אמרו שנתכוונו לשם שמים כדי לישב העולם, כי היו רואות החרבן הגדול בדור ההוא והיו מתפחדות לאבד מין האדם, ולפי שכבר נאבדה אמן בלקות נציב מלח ואביהן היה יחיד בלא בת זוגו, על כן הוצרכו לעשות המעשה הזה בו כדי לחיות הזרע ממנו ושלא יכלה המין. ומזה אמרו בטענתם ואיש אין בארץ וגו'. ומפני זה לא תמצא שהזכיר בהן הכתוב לשון זנות בכל הפרשה, לפי שכוונתם היתה לשם שמים, ועל כן זכתה הבכירה שיצאת ממנה רות המואביה שקבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח. וזכתה הצעירה שיצאת ממנה נעמה העמונית, שיצא ממנה רחבעם בן שלמה, ונמצא ששתיהן זכו למלכות בית דוד. וזהו שאמרו רז"ל בענין עמון ומואב אל תצורם ואל תתגר בם, בשביל שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהם זו רות המואביה ונעמה העמונית. והפרשה הזאת מפרשיות התורה שנקראין ומתרגמין, והוא מאמרם בשלהי מסכת מגלה, מעשה לוט ושתי בנותיו נקראין ומתרגמין, פשיטא, מהו דתימא ניחוש משום יקריה דאברהם קמ"ל:

[מובא בפירושו לפסוק ל"ב] והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח:). או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם, וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (נזיר כג.):

ותאמר הבכירה. יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחלה

ותאמר הבכירה. אמר רבי אברהם יתכן שהיתה לו אשה אחרת ומתה בתחילה. ואין צורך, כי "הבכירה" הפך "צעירה", כל גדול באחוה יקרא "בכור" וכל קטן ממנו צעיר לו, והפרי הראשון בשנה יקרא "בכורים", וכן בכורי דלים (ישעיה יד ל), המוקדמים בדלות שהם דלי הדלים, וכן בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו כו). וכן תרגם אונקלוס רבתא:

אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי שמא ימות או יפסוק מלהוליד:

אבינו זקן. ולא יתאמץ להרחיק נדוד אל ארץ אחרת.

ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול. (ב"ר):

והבנות חשבו כי אש וגפרית היה בכל הארץ כמבול המים:

[מובא בפירושו לפסוק ל'] כי ירא לשבת בצוער. כתב רש"י לפי שהיא קרובה לסדום. ואינו כן, אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום, חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה, ולכך אמרה בתו: ואיש אין בארץ, שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער:

ואיש אין בארץ. סבורות היו שהעולם נהפך שהביא מבול של אש:

ואיש אין בארץ לבא. פי' ר' אברהם אבן עזרא ז"ל איש אין בארץ ראוי לבא עלינו כי היו מחזיקות עצמן במיוחסות:

ואיש אין בארץ לבוא עלינו. אין איש בזה הגליל ראוי לבוא עלינו.

כדרך. ב' במסורת. כדרך כל הארץ. כדרך יום כה (במדבר יא, לא) גבי שליו. מה כאן תשמיש המטה אף להלן כך. וזהו מה שארז"ל (שבת קל, א) שנתאוו לעריות בשאלת השליו:

כדרך כל הארץ. שהמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה.