ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה (ש"ב י) ויגש יואב וגו'. הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה. והגשה לתפלה (מ"א יח) ויגש אליהו הנביא. ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות ולפיוס ולתפלה:

האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגמו לשון רוגז כך פירושו האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע:

ונפתח ה"א האף ואם הוא לתימא בעבור האל"ף שהוא מהגרון שמשפט לשון הקדש להרחיב אשר לפניו:

תספה. תכלה כדכתיב אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. אכלה כפל לשון של אספה:

תספה. פועל יוצא וטעמו תכלה וכן אספה עלימו רעות. ואם הם שני בנינים:

ומלת תספה אינו לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב.

ומה שיודיע אליך כל הענין, היות ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א, וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת. והנה זה מבואר:

(...) ועל כן היו כל תפלותיו של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר אל נא יחר לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. (...) והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבות אברהם אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון רחמים, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום:

ויגש אברהם וגו'. להיות שאמר ה' הכצעקתה וגו' עשו כלה משמע כשתהיה מכרעת מדת הדין כלה לכל והגם שישנם לקצת מהם צדיקים לזה אמר האף תספה וגו'.

האף תספה צדיק עם רשע. שהרי אמרת "זעקת סדם ועמרה כי רבה" (פסוק כ), כשופט את כל המקום על פי הרב, לא כשופט אנשי העיר החוטאים בלבד.

[מובא בפירושו לפסוק כ'] זעקת סדום ועמורה כי רבה. לפי שחטאו בזנות שתאות האדם רבה והולכת כי אבר קטן באדם משביעו רעב. וכן חטאו בגזל וחמס כי על כן שמו ביניהם חוקים לא טובים משפטים בל יחיו בהם כנודע מדייני שקר דסדום וחמדת הממון גם כן רבה והולכת, כי אוהב כסף לא ישבע כסף, ע"כ הזכיר לשון כי רבה, כדרך שנאמר בדור המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם, כמו שנתבאר במקומו (בראשית ו ה) וכן כאן פירושו גדלה והולכת ולא כפרש"י. ורז"ל אמרו (בר"ר מט ו) על עסקי ריבה אחת כו' גם למדרש זה שניהם במשמע כי ריבה זו צעקה על מה שעשו בה על שנתנה קמח לעני, והיינו ריבוי חמדת הממון אשר הביאם לידי מדה זו. הן צעקת ריבה נערה מאורסה אשר צעקה בעיר ואין מושיע לה, וזהו שאמר זעקת סדום, הן זעקת הנערות האנוסות, הן זעקת רבים למשפט והנה משפח (ישעיה ה ז). וראיה לדברינו ממה שנאמר, האף תספה צדיק עם רשע מהיכן למד אברהם זה, אלא לפי שהבין ממאמר זעקת סדום כי רבה עסק הזנות, וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים (ירושלמי סוטה פ"א ה"ה) לפי שהיה להם לצדיקים לצאת מן המקום הטמא ההוא כי אין לך עון המטמא גם הארץ כמו הזנות כמ"ש בפרשת עריות (ויקרא יח כז) ותטמא הארץ. כי אפילו ע"ג אינו מטמא הארץ, כי קרקע עולם אינה נאסרת כי לא ההרים אלהיהם (ע"ז מה) ועל שלא יצאו הצדיקים מתוך מקום טמא זה, דין הוא שיענשו עמהם כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, וכאן נאמר ונדעה אותם הרי שהיו טמאים גם ע"י משכב זכר. וטען אברהם על זה בשלמא אם אתה מעניש ע"י שליח דהיינו אנדרלמוסיא אינו מבחין בין טובים לרעים מאחר שיש גם בטובים צד חטא שדרו ביניהם, אבל אתה אמרת ארדה נא ואראה וגו' א"כ ודאי אין הזנות עיקר, כי אין שם מקום כלל לשכינה, ואם כן חלילה לך חולין הוא לך שלא להבחין בין צדיק לרשע. כי אף אם יש צד חטא גם בצדיקים מכל מקום אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל הרשעים והיה כצדיק כרשע.

ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו, וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע, לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו שוא עבוד אלהים, וכל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ, והוא העושה משפט, כענין ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה ה טז), ואמרנו (ברכות יב:) המלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם.

ולו יהיה שכונתך לומר שתעשה אופן למלט הטובים שבהם כמו שעשה ללוט שהוציאו החוצה עודני טוען על זה אולי יש שיעור חמישים צדיקים האף תספה הרשעים ולא תשא בעבור הנ', ולא תוציא הרשעים מקרבה, והוא שדקדק לומר אשר בקרבה ואומרו חלילה לך וגו' מהמית צדיק כנגד חלוקה ראשונה שאמר האף תספה, אבל חלוקה ב' שביקש להציל צדיק ורשע אינו אלא בקשת רחמים אולי יתעשת ה' לו ולא יעמיד קו הדין עד קצה האחרון. ואומרו והיה כצדיק וגו' פי' כשתמית צדיק יהיה בהשואה אצל הנבראים יחד כצדיק כרשע בהדרגה אחת ולא ישתדלו להצטדק. ומה שאמר פעם ב' חלילה לך כנגד חלוקה ב' אם לא יתרצה לישא למקום בעבור חמישים ויאבד כל הרשעים חלילה וגו' פי' אחר שכבר נשבע מעבור מי נח גילה דעתו כי לא יעמיד קו הדין עד קצה האחרון. ועיין בפרשת נח (ט' י"א) מה שכתבתי בפי' פסוק והקימותי ומשם תשכיל כוונת אברהם בטענתו:

ויגש אברהם ויאמר האף תספה. אם תשכיל בפרשה זו תמצא כי מחשבתו של אברהם היתה כי הקב"ה חפץ להפסיד ולהשמיד הכל במדת הדין, ומזה אמר האף תספה צדיק עם רשע האף תספה ולא תשא למקום, ומלת תספה אינו לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב. ועל כן היו כל תפלותיו של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר אל נא יחר לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. ולפי שזאת היתה מחשבתו של אברהם, התחיל מתוכח עם הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, והזכיר חלילה לך שני פעמים כנגד שני המדות מדת רחמים ומדת הדין, ואמר חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם, חלילה לך במדת הרחמים מקל וחומר לפי שאתה שופט כל הארץ, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כענין שאנו אומרים בראש השנה ויגבה ה' צבאות במשפט, והמלך המשפט. והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבות אברהם אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון רחמים, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום: