לא איש אל וגו'. כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות ואתה סבור להמיתם במדבר:

לא איש אל. אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו שהרי לא פשעו אחר הברכה שברכתי אותם היום: ויכזב. והוא היאך יכזב בו בחנם: ויתנחם. בתמיה. והיאך יתנחם:

וטעם לא איש אל. בעבור שאמר וקבנו לי משם וכבר אמר לא קבה אל:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהם ההבדלים בין שני" וכו']

לא איש אל ויכזב. בדבריו שאמר לי לא תאור את העם, א"כ איך תוכל לומר וקבנו לי משם: (...) לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל כשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה, תדע לך שהרי אמר לאברהם (בראשית טו) וספור הכוכבים, ונתקיים, שנאמר (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים, זהו לא איש אל ויכזב, בטובה, אבל ברעה ההוא אמר ולא יעשה, אמר לישראל (הושע א) כי אתם לא עמי, חזר ואמר (שם ב) ואמרתי ללא עמי עמי אתה, הוי אומר ההוא אמר ולא יעשה, כך דרשו בתנחומא:

[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ויקחהו שדה צופים. אחר שלא יכול למצוא שמץ פסול ע"ז בשרשים חזר להיות צופה ומביט בענפים דהיינו לבא על התולדות מצד חטא העגל שעשו, וע"ז נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי אין האבות בכלל הבנים ועוד שלא עשו את העגל כ"א המוקצים שבעם שהרי שבט לוי לא הסכימו. ואמר אשר תראנו משם, כי ע"י העגל נעשו מגולים כמ"ש (שמות לב כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא, פירש"י מגולה וראו כל העמים כי שם ה' סר מעליהם ע"י העגל וזהו שדה צופים שהוא לשון הבטה. ובאה התשובה אליו שגם בזה טעו, כי לא הביט און זה ביעקב כ"א הערב רב לבדו היה מקור אל המעשה ההוא. וישא משלו ויאמר וגו' לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, הביא לו מופת על טעותו שהרי נאמר במעשה העגל (שם לב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכי יש נחמה לפניו ית' והלא לא אדם הוא להתנחם, אלא ודאי אפילו לכתחילה מעולם לא עלתה על דעתו ית' לכלותם כי לא פשעו בו אך הערב רב היה העיקר במעשה ההוא שעשו ע"י נחש וקסם, וחשב ה' פן יטעו גם ישראל אחריו והיה מגזם להם בכליון כי עביד אינש דגזים ולא עביד לכך נאמר אשר דבר לעשות ולא נאמר אשר בקש לעשות אלא מעולם לא בקש אלא דבר לעשות דרך גיזום לבד ולא כדי לעשות ממש, וזה דווקא לעמו דהיינו בני ישראל אבל על הערב רב לא ניחם כלל ועוזבי ה' יכלו ע"י העונשים המבוארים פר' כי תשא כמו שפירש"י בג' מיתות נדונו שם כו' ואצלנו נראה כאלו נחם ה' על זאת, ואל ה' הוא היודע (יהושע כב כב) שגם מתחילה כך היתה דעתו ית'. אבל אם היו ישראל מזידין בדבר א"כ ודאי ייעד להם עונש ממש והיתה כאן נחמה ממש וזה אינו כי לא בן אדם הוא ויתנחם, אלא ההוא אמר ולא יעשה שלא היתה שם כי אם אמירה ודבור לבד דרך גיזום ולא כדי לעשות ולהקים ז"ש ולא יעשה, ולא יקימנה. והכפל שבפסוק זה טעמו, לפי שאמר הקב"ה למשה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' (שמות לב י) הרי שהיה שם אמירה רכה והבטחה טובה למשה שאמר לו ואעשך אותך לגוי גדול, והיה שם דבור קשה לישראל, ושניהם לא נתקיימו. וכנגד הטובה אשר אמר לעשות למשה נאמר כאן לא איש אל ויכזב כי לשון כיזוב מורה על המבטיח להטיב ואינו מקיים וכנגדו נאמר ההוא אמר אמירה רכה ולא יעשה, וכנגד הרעה אמר ובן אדם ויתנחם כי לשון נחמה הוא על הרעה וכנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה ובדרך שנתבאר.

לא איש וגו' ובן אדם וגו'. אמר ב' הדרגות כנגד ב' בחינות, הא' אשר יבטיח האדם לזולת על דבר, והב' אשר יחכים אדם עשות דבר בהנהגותיו ועניניו שאין נוגעים לזולת, כנגד מאמר שהוא הבטחת הזולת אמר לא איש אל ויכזב, וכנגד מאמר שאינו נוגע לזולת אמר ובן אדם ויתנחם שאינו מכזב בזולת אלא ינחם על אשר דבר עשות, ובמה שלפנינו יש ב' דברים אשר דבר ה', א' להקים מלכות ישראל ולהטיב להם, והב' שחשב ה' לעשות רצונו לתת תורתו לעם קדושו והם דברים שנוגעים לו יתברך, וכנגד שניהם אמר לא איש אל ויכזב בהבטחות הטובות אשר הבטיח לאבות ובן אדם ויתנחם ממה שחשב בהנהגות עולמו לתת תורתו לישראל ולהדריכם לקיים מצותיו, ואם כן איך יחשוב לקלל ישראל ונמצא מכזב ח"ו בהבטחותיו לאבות וניחם על מה שחשב עשות: ואו' ויכזב ויתנחם בתוספת וא"ו, כלל בזה ב' הדרגות, א' שאינו איש ולא אדם ועוד לחשוד בו ח"ו דבר שאפילו בנבראים הוא גרעון והוא הכזב והחרטה, ונתכוון בזה שמן הנמנע שיסכים על קללת ישראל עד שיהיו בו ב' דברים איש ויכזב ובן אדם ויתנחם שהגם שהיה ח"ו איש ויכזב עם כל זה לא יתחרט למה שנוגע למה שחשב עשות רצונו באמצעות ישראל, וטעם שפעם אחת אמר איש ופעם אחת אמר בן אדם, לפי שהמבטיח להטיב לזולת ישנו בגדר מעלה לזה אמר לשון חשיבות, ובפרט המתחרט על מה שחשב על עצמו אמר ובן אדם:

[מובא בפירושו לפסוק י"ד] והכפל שבפסוק זה טעמו, לפי שאמר הקב"ה למשה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' (שמות לב י) הרי שהיה שם אמירה רכה והבטחה טובה למשה שאמר לו ואעשך אותך לגוי גדול, והיה שם דבור קשה לישראל, ושניהם לא נתקיימו. וכנגד הטובה אשר אמר לעשות למשה נאמר כאן לא איש אל ויכזב כי לשון כיזוב מורה על המבטיח להטיב ואינו מקיים וכנגדו נאמר ההוא אמר אמירה רכה ולא יעשה, וכנגד הרעה אמר ובן אדם ויתנחם כי לשון נחמה הוא על הרעה וכנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה ובדרך שנתבאר.

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהם ההבדלים בין שני" וכו']

ובמדרש לא איש אל ויכזב, לפי שצפה בלעם שעתיד אדם אחד בישמעאל להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה.

ההוא אמר וגו'. בלשון תימה ותרגומו תיבין ומתמלכין. חוזרים ונמלכין לחזור בהם:

ולא יעשה. בתמיה:

אמר ולא יעשה. אמרו: ודבר. דברה:

ההוא אמר וגו'. פשט הכתוב חוזר להאדם, ואפשר לפרשו על הקב"ה על זה הדרך כשרוצה לעשות מעשה אינו צריך למעשה אלא במאמר הוא נעשה, והוא אומרו ההוא פירוש האל שהזכיר בסמוך אמר פירוש פעולותיו שעשה הוא אמר ותהי, ולא יעשה פירוש לא יצטרך למעשה כאומרו (בראשית א) ויאמר וגו' ויהי כן, וכן אמרו במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, ואומרו ודבר וגו' פירוש וכשהמעשה שנעשה במאמרו אינו כל כך קיים, על דרך אומרם שהיה העולם רופף ורועד דכתיב (איוב כו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ואמרו חכמינו ז"ל (חגיגה יב.) שגער ה' בהם ונתקיימו, והוא אומרו ודבר לשון קושי ולא יקימנה פירוש ולא יצטרך לקיימנה אלא בדיבורו הקשה היא מתקיימת ומתחזקת:

ההוא אמר ולא יעשה. אם הוא חוזר להקב"ה יהיה בתמיה, ואם בברור ובלשון ידיעה יחזור לבן אדם שהזכיר שהוא מתנחם כי הוא אומר ולא יעשה ומדבר ולא מקיים ולא כן הקב"ה שהוא גוזר ומקיים:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מהו הסגנון של פיסקה" וכו']