חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו:

ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה שחזר לה אורח כנשים אותו היום ונטמאת העיסה (ב"מ שם):

ויקח חמאה וחלב. לפי פשוטו של מקרא לא הוצרך לפרש שהביא את פת לחם על השלחן אלא התוספת שלא אמר להם הוצרך לומר שהביא. הבאת פת על השלחן אינו חידוש אבל החמאה והבשר שאינו מזומן לכל האורחים הוצרך לפרש:

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ואילו הלחם לא הביא ודרשו רז"ל בזה: שרה אמנו פרסה נדה, ואברהם אוכל חולין בטהרה לא היה זה חובה על שאר בני אדם. ואולי כוונת החכמים שלא רצה להאכילם ממה שלא הורגל הוא לאכול ממנו. והנכון לפרש כי היה זה מפני אסור חמץ, שהרי זמן הפסח היה, וזהו שהזכיר כאן עגות: לושי ועשי עגות, ובענין לוט הזכיר מצות כדי להשלים בין שניהם: עגות מצות והנה כל התורה כולה רמזים, ומה שחסר כאן גלה כאן, וכן תמצא כיוצא באלו ענינים הרבה במקומות רבים מן התורה:

ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן. קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו:

ובן הבקר אשר עשה. פי' תקן וחברו ויעש אלהים את הרקיע שפירש"י לשון תקון.

קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו:

ויקח חמאה וחלב וגו'. מלמד שהאכילם בשר וחלב וכשרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים תנה הודך על השמים אמר להם כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר וחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב. מיד הודו להקב"ה והיינו דכתיב בפ' כי תשא כי על פי הדברים האלה כרתי וגו' וכתיב לעיל מיניה לא תבשל גדי בחלב אמו. ומדרש זה חולק על מדרש אחר קיים אברהם אבינו ע"ה אפילו עירובי תבשילין פירוש תבשילין מעורבין שלא היה אוכל בשר בחלב גם לא בשר ואח"כ חלב אלא חלב ואח"כ בשר דכתיב ויקח חמאה וחלב והדר בן הבקר אשר עשה וכן נמי פירש"י קמא קמא דתקין אמטי ואייתי לקמייהו:

[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ג פסוק י"ט] וע"ד הקבלה כבר ידעת כי כל המצות כלן אלהיות וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה אף כי החקים זכרון ודוגמא של מעלה כי על כן נקראו חקים לפי שהם חקוקים למעלה והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האסור אלא החבור והתורה הרחיקתו וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה אע"פ שהכל מיוחד זה בזה ובעוה"ז שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, וע"כ אמרו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כוונו במאמר זה כי אע"פ שהיא מצוה מוטלת עלינו נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה אין העולם הזה כדאי ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע ולא תסבלהו דעת הבריות אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות ח"ו אבל לעתיד לבא בזמן בטול יצה"ר והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל הסוד מעקרו ושם יוסיף מעלה והשגה ונוכל להבדיל ונכיר שהוא אחד ושמו אחד כדבר הנביא (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכ"כ באותו זמן (ישעיה נב) לכן ידע עמי שמי, וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה אלא באותו זמן שכן יהיה איסור בשר וחלב בטל, ומכאן תתעורר למה שאכלו המלאכים בשר בחלב שנאמר (בראשית יח) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, כי המלאכים אין להם יצר הרע שאף בבני אדם הגופניים לא תהיה נוהגת מצוה זו בזמן בטול יצר הרע. ולכך דרשו רז"ל (ויקרא יט) את חקותי תשמרו וגו' אני ה' אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעוה"ז מצד יצר הרע המכשיל את האדם. ובפשוטו י"ל ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לענין העבודה שלא יעבדו הכל אלא להקב"ה וזה יהיה אחד בפי הכל ושמו אחד לענין הקריאה שלא יקרא באל"ף דל"ת כמו שנקרא בעולם הזה ביו"ד ה"א ככתבו:

עומד עליהם. כשאיש יושב ואחר עומד קוראו עומד עליו וכן ואראה ה' יושב על כסאו. שרפים עומדים ממעל לו. וכן במיכיהו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו:

תחת העץ. אילנות שבפרדס:

ויאכלו. נראו כמו שאכלו מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג (ב"מ שם). ב"ר:

[מובא בפירושו לפסוק א'] ופירוש ויאכלו כי נאכל הלחם כטעם אשר תאכל האש:

[מובא בפירושו לפסוק א'] וענין ויאכלו, אמרו חכמים (ב"ר מח יד) ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו.

ויאכלו. פי' היו שורפין את המאכל מלשון והסנה איננו אוכל איננו נשרף:

ויאכלו. על דרך הפשט: הראוים לאכילה, זה ישמעאל ושאר בני ביתו של אברהם. וכמוהו: והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתטיהם אין התוך והחליל ראוים לשתיה עם היין, אלא התוף והחליל ראוים לנגן והיין לשתות. ועל דרך המדרש: ויאכלו נראה כמי שאכלו, שהיה הבשר ראשון ראשון מסתלק והוא כענין שכתוב: וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל, הדבר המסתלק והכלה קרוי אכילה, מלשון: וחרבי תאכל בשר, ואכלת את כל העמים.

ודע כי כלל הפרשה הזאת יש שסוברים אותה במראה הנבואה וחושבים להכריח הענין בטענה שאין אדם משיג לראות המלאכים בעין הבשר כי אם במראה, ולפי השגתם המשיג הסברא הזאת לא לשה שרה עגות, גם אברהם לא עשה בן הבקר אבל היה במראה הנבואה, גם נצטרך לומר בלוט שעלה במדרגת מעלת הנבואה, גם אנשי סדום שהכתוב מעיד שהיו רעים וחטאים, ואיך יתכן שיעלה לוט למעלת הנבואה, והקב"ה מנע הדבור מאברהם כל זמן שהיה לוט עמו, כענין שכתוב (בראשית יג) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. אבל עקר הפרשה הזאת בכללה היא כפשוטן של כתובים, וענין שרה ואברהם ולוט ואנשי סדום הכל כפשוטו ממש לא מראה נבואה, ואם לבך חוכך איך יושגו המלאכים לעיני הבשר כי אם במראה, זה אמת ויציב, כי ההרגשים א"א שישיגו המושכלים בחושיהם, והפרשה הזאת א"א ללמדה לשום משכיל אם לא ע"ד הקבלה, והוא שהמלאכים האלה נקראים בשם אנשים הכוונה בהם על כבוד נברא במלאכים, ומשכילי האמת יקראוהו מלבוש, כי הוא מלבוש לג' מעלות עליונות הנקראות אדם שהן מתלבשות במדה זו הנקראת מלבוש, ומשחרב בית המקדש נפלה מדה זו שהיא המלבוש: וכבר ידעת כי הנפש היא נקראה אדם לא הגוף, כי הגוף אינו אלא מלבוש הנפש, וכן הכתוב מעיד (איוב י) עור ובשר תלבישני, באר כי הגוף הוא המלבוש והנפש שהיא האדם מתלבשת בו.ומה שנקראו אנשים בפרשה הזאת והוא הדין בשאר המקומות שבכל הכתובים שהמלאכים נקראים בשם אנשים, הכוונה בהם במלבוש הזה, ומה שהכתובים יכנום בשם אנשים מפני שהוא מושג לעיני הגוף לאותם שהם זכי הנפשות, וזהו ענין הפרשה שיקראם פעם אנשים ופעם מלאכים, מלאכים לפי שהיו מלאכים ממש, אנשים לפי שהם המלאכים הנקראים מלבוש, עשה אזנך כאפרכסת והתעורר להבין הענין הזה: ועוד דע כי יש סוד בענין הפרשה דרך אחרת, והוא שהיו אנשים ממש ומלאכים ממש, והתבונן היטב כי קרא הכתוב המלאכים בשם אנשים בענין אברהם, ובענין לוט קראם מלאכים, ודרשו רז"ל הכא אתמר אנשים והכא אתמר מלאכים, הכא אתמר אנשים כשהיתה שכינה על גביהן, ולהלן אתמר מלאכים כשנסתלקה שכינה לבשו מלאכות, הוא שכתו להלן וילך ה', וכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה: ויש לך להתבונן כי אילו קראם בענין לוט מלאכים בלבד היה טעם המדרש הזה מספיק, אבל תמצא שקראם הכתוב בענין לוט פעם מלאכים ופעם אנשים, הוא שכתוב ויבאו שני המלאכים סדומה, וכתיב וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט וגו', וכתיב ויאיצו המלאכים, ואחריו מיד ויחזיקו האנשים, מכל זה יש לך להתבונו כי זה מופת חזק שהיו אנשים ממש ומלאכים ממש ועשו כל מה שעשו מדעת המלאכים: ומעתה יבאו הכתובים אמתיים כפשוטן בשם אנשים ובשם מלאכים, והגלוי והסתום בהם אמת. וזהו ענין הדבור בנחש ובאתון, והמשכיל יבין. והכונה בזה מה שדרז"ל בבבא מציעא פ' השוכר את הפועלים (ב"מ פה), אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה יומא ולא אתא, אמר ליה מ"ט נגה ליה למר, אמר ליה אדמוקמינא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי, סבר תקפנהו ברחמי ומייתו ליה למשיחא בלא זמניה, אמר ליה ויש דוגמתן בעה"ז, אמר ליה איכא רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא אחתינהו לר' חייא ובניו אמר משיב הרוח אתא זיקא, אמר מוריד הגשם אתא מטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא, אמרי ברקיע מאן גלי רזיא בעלמא, אליהו, אתיוה לאליהו ומחיוה שתין פולסי דנורא, אזל אדמי כדובא דנורא עאל בינייהו וטרדינהו, ולא אמרי מחיה מתים. והבן זה: