וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות ומה ת"ל אשר יקריבו לכהן אלו הבכורים שנאמר בהם (שמות כג) תביא בית ה' אלהיך ואיני יודע מה יעשה בהם ת"ל לכהן לו יהיה בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן:

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. מוקי לה בספרי בבכורים. יקריבו בגימטריא הם הבכורים:

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה, כלומר שירימוה ויקדישוה, תהיה לכהן. כי בעבור שאין לתרומה שעור, אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו, לא שיטלנה הכהן בזרוע, וזהו פשוטו של מקרא. וכך אמרו בספרי (נשא ל), רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת: ועוד שנו שם בספרי, אשר יקריבו לכהן, אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, מה ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה, לפי שהוא אומר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך וגו', אבל לא שמענו מה יעשה בהם, ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונין לכהן: ופירש רש"י וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא עצמו מחזר עליה בבית הגרנות. ואינו מחוור. אבל פירושה, (כי) על דעת רבי ישמעאל לא יבא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח, לפיכך דרש "אשר יקריבו" בבכורים שהם טעונין תנופה והגשה. יאמר הכתוב כי כל הבכורים אשר יקריבו הבעלים לשם, לכהן המקריב לו יהיה. ומה שאמר לפי שנאמר תביא בית ה' אלהיך ואיני יודע מה יעשה בהן, לומר שעדיין לא למדנו בבכורים שיהיו ממתנות כהונה כלל ובכאן הוא שלימד עליהן תחילה שיהיו נתונין לכהן: אבל אחרי כן חזר ושנאה בפרשת כהונה (להלן יח יג) בכורי כל אשר בארצך לך יהיה, ששם חזר ושנה גם כן תרומה וקדשים כדי שיכלול כל מתנות כהונה יחד ויכרות בכולן ברית מלח (שם פסוק יט). ועוד לדברים שנתחדשו שם בפרשה, כל טהור בביתך יאכלנו (שם פסוק יג). ולמדנו עוד מכאן, שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום, ואינם לכל כהן שירצה כתרומה:

וכל תרומה. תרומת ראשית שישראל מפריש ותרומת מעשר שהלוים מפרישים המפורשין בפרשת קרח:

וכל תרומה. כבר באה הקבלה שהתרומה האמורה בזה המקום, היא הבכורים הנקרבים לאשל יתברך, כמו שמנהג להקריב בכורים לבעל הקרקע, כאמרו: "הגדתי היום לה' אלהיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה'" (דברים כו, ג).

[מובא בפירושו לפסוק ו'] והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל (פסוק ט), לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו, והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות, ולכך הזכירם בכאן. או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה, כי עדיין לא הזכירה רק ברמז, מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח), וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב יא), אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל. והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה', ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא:

ואמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר, כמו כן הבכורים הנקרבים לאל יתברך, הוא נותנם לכהן של משמר.

וכל תרומה וגו' לו יהיה וגו'. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד ג' פעמים וכל תרומה וגו' לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו', איש אשר יתן וגו'. עוד למה כפל לומר ג' פעמים לו יהיה, ורז"ל בספרי פירשו לו יהיה בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה' שיהיו לו לכהן נתונים. לו יהיו שאמר בפסוק ב' לומר שאם הכהן הקריב קדשיו אפילו במשמרה שאינה שלו הרי הם שלו, ואומרו ואשר יתן לכהן לו יהיה אם נתן לו פדיון בכור בנו ומת אחר ל' יום לכהן לו יהיה ולא יחזירם, והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו ליישב המקרא על פי פשוטו. ונראה לפרש ג' כתובים הבאים כאחד שהם מלמדים כללות כ"ד מתנות אשר חלק ה' לכהנים, וכתבם רמב"ם בפרק א' מהלכות בכורים וזה לשונו כ"ד מתנות שנתן לכהנים נחלקים לה' חלקים, שהם ג'. הא' הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם. בשר חטאת. בשר אשם. שלמי ציבור. מותר העומר. שירי מנחות. שתי הלחם. לחם הפנים. שמן מצורע. עורות קדשים. חזה ושוק של שלמים. המורם מן התודה. המורם מאיל נזיר. בכור בהמה טהורה. והבכורים. הרי אלו י"ד מתנות שכולן צריכין הבעלים להביאם וליתנם לכהן וכולן קדש. חלוקה ב' הם התרומה. ותרומת מעשר. והחלה. והג' הם המתנות. וראשית הגז. שדה אחוזה. פדיון הבן. פדיון פטר חמור. גזל הגר. והחרמים. שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם עד כאן: ואלה הם דברי הכתובים, כנגד חלוקה ראשונה שהם י"ד מתנות שיש בהם ב' הדרגות שהם קודש וצריכין ישראל להביאם וליתנם לכהן אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל הרי הזכיר עליהם שם קודש, אשר יקריבו לה' הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקודש. וכנגד חלוקה ב' שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה כי הכהן יחזר אחריהם. וכנגד ז' מתנות אמר איש אשר יתן לכהן לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל, ועיין מה שכתבתי בהלכות מתנות כהונה (פרי תואר סי' ס"א), ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא ליקחם כאמור בדבריהם (יו"ד ש"ו ד'). ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לג' הדרגות לומר על כל אחת ואחת מג' חלוקות לו יהיה, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד:

[מובא בפירושו לפסוק ו'] ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים, בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה, והשלים בכאן את דינה. ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם, נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו. וכן השלים בקרבנות דין הנזיר, כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים, לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה, ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו ב) איש או אשה כי יפליא: ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב.) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והטעם, כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא). וגידול השער, הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש. ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לאלהיו: