וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח. ובשלישי שכתוב ותוצא, לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי. ולמה, כי לא המטיר.

וכל שיח השדה. על דעת רבותינו (בבראשית רבה) [עיין חולין ס:] בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ, ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם. ועל דעתי כפי הפשט, כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח, עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור. וזהו טעם "שיח השדה טרם יצמח", שלא אמר "שיח האדמה", כי המקום הנעבד יקרא "שדה", אשר תזרע בשדה (שמות כג טז), לא נעבור בשדה ובכרם (במדבר כ יז). וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם, כי בסיבת האד ימטירו השמים ובסבתם הארץ זירועיה תצמיח:

וכל שיח השדה וגו'. בא להודיע מה שרמז בפסוק ראשון כי הוא הבורא הכל על דרך שפירשתי. ואמר כי הארץ לא הוציאה צמחה עד אשר השקה ה' והוא אומרו כי לא המטיר וגו'. גם הודיע כי חית השדה הוא יצירה, כאומרו וייצר ה' וגו' כל חית השדה, אלא שהכין גולם מהאדמה כמו שהכין צורת אדם, והשרצת המים רמזה גם כן באומרו ועוף השמים, וכבר אמרו ז"ל (חולין כז:) כי מהרקק נבראו:

טרם יהיה בארץ. אמנם הטעם שבהבראם נמצאו בכח ולא בפעל, באופן שכל שיח השדה עדיין לא היה בארץ, וכן כל עשב השדה, עדיין לא צמח, כי לא המטיר, באופן שלא היה החומר מוכן לזה בשלמות מחסרון מטר ועבודת הארץ.

וכל עשב השדה טרם יצמח. רש"י הביא סוגי' דחולין ד"ס דר"א רמי כתיב ותוצא הארץ דשא וכתיב וכל עשב השדה טרם יצמח מלמד שהיו עומדים על פתח הארץ עד שבא אדה"ר והתפלל מכאן שהקב"ה מתאוה לתפלתן ש"צ. ר"ח ב"פ הוי לי' ההיא גנתא שדי בי' בזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מיטרא וצמח אמר היינו דר"א. הנה רז"ל מפרשי האי קרא שלא צמח עדיין כלל מן האדמה עד יום הששי ושחטא אדם ונשלח מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והתפלל והמטיר ה' ויצא דשא וכל פרי לפרנסתו. והוכיח מזה שהקב"ה מתאוה כו' ולכאורה הוכחת הגמ' אינה מכרחת מפרנסה שכך עלה במחשבה שיהא בא במפגיע היינו תפלה. ובזה הפרט תפלת כל אדם יקר בעיני ה' כמבואר במ"ר ויקרא פ' אמור (ויבוא ברצות ה' בס' במדבר בפ' מי מריבה) משא"כ בכל הצרות ר"ל שלא נשתוו תפלת כל אדם. וא"כ אין הוכחה שהקב"ה מתאוה לתפלת צדיקים. אבל כד דייקת בעובדא דרחב"פ וסיים ע"ז היינו דר"א משמע זר"א העלה דבר חדש שהקב"ה מתאוה כו'. והרי מכבר הוכיחו במ"ר זה הענין מהא שנתעקרו האמהות משום שהקב"ה מתאוה. אלא ודאי לא היינו למדים מהא שנתעקרו האמהות לעסק פרנסה וכמ"ש. ובא ר"א ולמד שגם בפרנסה יש אופן שהקב"ה מתאוה לתפלתם ש"צ ביחוד. והיינו באופן שאנו רואים שנשתנה הטבע לצדיק כמו בהא דרחב"פ שהיו של הכל גדלים ושלו אינו גדל בזה האופן הוא משום שהקב"ה מתאוה לתפלת צדיק ביותר והביאו ר"א ראי' מהא שלא צמח אחרי שאמר הקב"ה תדשא וגו' הי' ההכרח והטבע קיים שיצאו והמניעה לזה היה שנוי הטבע משום שהקב"ה מתאוה כו'. והנה כ"ז דעת ר"א. [ועיין המשך דבריו כאן בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי "צמיחה"?"]

וכל שיח. עץ וכן בין שיחים ינהקו ועל דעתי שהוא עץ פרי בעבור שנמשל האדם אל עץ והנה שיח וניב וסעיף ובד ואמיר וסרעף:

וכל שיח השדה. היה ראוי לומר וכל עצי השדה, אבל אמר שיח מלשון לשוח בשדה שדרשוהו רבותינו ז"ל לשון תפלה ובא לרמוז כי כל האילנות והצמחים משבחין ומקלסין להקב"ה, כענין שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק (תהלים סה יד) יתרועעו אף ישירו שהשבלים אומרים שירה ושירתן זהו קלוסן כי רצה הקב"ה להיות קלוסו עולה מכל המינים ואפילו מבעלי נפש הצומחת:

וכל שיח השדה וגו'. הדבור והעסק על אודות השדה שהוא פרנסת העולם. כדכתיב מלך לשדה נעבד. אפי' מלך חושש ושואל על פרי השדה. זהו משמעות החיצוני במקרא זה. אמנם לפי זה הפי' לא ידענו מה הודיענו הכתוב בזה. אלא יש בזה המאמר עוד כונה עמוקה. דשיח משמעו תפלה קבועה המכונה עוד עבודה שבלב. וכדאיתא במס' (עבודת כוכבים דף ה') אין שיח אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. וביארו התוס' שהוא תפלה קבועה. והעניין דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע"י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש"ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג"כ עבודת ה'. היינו ע"ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי' דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא"כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה' שכרם שמור לעוה"ב או בעוה"ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא"כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז') למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ' פינחס אם יזכני ה') וכן תפלה קבועה דמש"ה נקרא במס' (שבת דף י"ב) חיי שעה (ולהלן מ"ח כ"ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין וכדאיתא בברכות ר"פ כ"מ כל הנהנה בעוה"ז בלא ברכה ה"ז גוזל הקב"ה וכנ"י שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. חבר הוא לירבעם ב"נ שהשחית את ישראל מאביהם שבמשמים. הטעם בזה דבברכות הנהנין נותן שפע ברכה במין הנאכל והמונע מזה ה"ז גוזל את הקב"ה הרוצה להשפיע ונ"י הצריכים לכך. וכבר הוא לירבעם ב"נ שמנע קרבנות מישראל שמביאים ברכה. ומכ"ז אנו באים לבאור הכתוב שאנו עומדים:וכל שיח השדה. קודם שהי' תפלה שהוא שיח השדה כלשון המקרא ויצא יצחק לשוח בשדה:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איך זה ייתכן, הרי" וכו']

טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח. ועוד אחר כי טרם תיראון (שמות ט, ל), עדיין לא תראון. ואף זה תפרש, עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם:

[בהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון בדברי חז"ל" וכו']אבל לפי הפשט כבר כ' הרמב"ן דביום השלישי יצא הכל כמאמר ה'. אבל המה לא הצמיחו עוד גידולים שיהא פרנסה לדורות עד תפלת אדם ויש להוסיף דצמיחה משמעו לאט לאט ולא באופן שיצאו בשלישי בצביונן ובקומתן ([הרחב דבר] וזהו כונת שירת דוד האחרונה שביארנוה בס' במדבר כ"ד ח'). וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנוגה ממטר דשא מארץ כי לא כן ביתי עם אל וגו' כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח. באשר דרך הצלחה הטבעית לצמוח לאט לאט וגם בא ע"י יסורין כמו ע"י מטר שקשה לסבול כדאי' בתענית פ"א קשה יומא דמיטרא כו' כך מגיע ההצלחה ע"י עמל רב. אבל הצלחת דוד היה במשך עת קצר וזהו דברו וכאור בקר היינו בתחלת האיר לו אור הצלחה במות שאול. תכף זרחה לו שמש מלוכה. והבקר לא היה עבות שיהא הנוגה ממטר וכמו דשא מארץ שצומח לאט לאט. אבל לא כן ביתי עם אל כי כל ישעי וחפצי כי לא יצמיח כדרך צמיחה: [עד כאן הרחב דבר]) וע"ז הכוונה כתיב וכל עשב השדה טרם יצמח. בדרך צמיחה הבא ע"י מטר. וזה אינו נוגע ליום השלישי:

ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים:

[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק כ"ח] בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל. יהי רצון שלקץ הימין, "עין יעקב" והוא האדון אשר אתם מבקשים, אשר הוא "עין ישראל" בסוף ובעקב הכל, וכן "שמיו יערפו טל", יביעו טל בשפע "אל ארץ דגן ותירוש". כי אמנם המשיח יערף לקחו כטל, שהכל שמחים בו, וגם כן השמים יביעו טל בשופע "אל ארץ דגן ותירוש", כמו שהיה הענין בששת ימי בראשית, קדם חטא אדם הראשון, "כי לא המטיר.. ואדם אין לעבוד.. ואד יעלה.. והשקה" (בראשית ב, ה-ו), באופן שבהיות הארץ מעצמה "ארץ דגן ותירוש", בבוא עליה עריפת טל לברכה, מספיק להתפרנס את יושביה שלא בצער, כאשר היתה הכונה שיתפרנס אדם הראשון קדם חטאו, כאמרם ז"ל 'עתידה ארץ ישראל שתוציא גלסקאות וכלי מילת' (שבת ל, ב).

כי לא המטיר וגו'. מש"ה לא הי' צמיחה הרגילה לדורות:

ה' אלהים. ה' הוא שמו, אלהים שהוא שליט ושופט על כל העולם. וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים:

עוד יכוין הכתוב לומר בדקדק בכתוב עוד אומר, ואדם אין, מה הוא הכונה בהודעה זו. עוד למה חזר לומר וייצר וגו' עפר וגו' וכבר השמיענו ביום ברא אלהים אדם, ואם בא להשמיענו כי מן העפר בראו למה הוצרך לכפול הודעת הבריאה והיה לו להוסיף שם בהודעת הבריאה ולומר עפר מן האדמה: אכן יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פי"ד) כי אדם הראשון חלתו של עולם ע"כ, מובן מדבריהם כי העולם דין חלה יש בו, ושנו רבותינו בפרק ב' ממסכת חלה וזה לשונם המפריש חלתו קמח וכו' אינה חלה ותנן בפרק ג' גלגל בחיטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה ע"כ. והנה אין מציאות לארץ להוציא ממנה צמחים זולת על ידי השקאת הארץ וזה הוא גלגול בעיסה ומעתה כל צמחי האדמה אסורים קודם שהורמה ממנה חלה שהוא יצירת האדם כי האדמה נתחייבה בחלה וכל זמן שלא הורמה חלתה טבל היא, והוא שאמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו' וכל עשב וגו' טרם יצמח כי לא המטיר ביום השלישי לארץ להוציאם אלא הארץ נתעברה מהם במאמרו יתברך אבל לא יצאו והטעם הוא להיות שאדם אין שהוא החלה של הארץ, ואמר התיקון שעשה ה' להוציא הצמחים ואיד יעלה מן הארץ וגלגל את כל עפר העולם כאומרו והשקה את כל וגו' וייצר ה' וגו' את האדם עפר וגו' זו היא הרמת החלה, אחר שנתחייבה כל הארץ בחלה והרים ה' חלה זו הותרה כל הארץ וצמחיה, ואם היה מגלגל במים חלק אחד מהארץ לא היה יוצא מכלל טבל אלא החלק שנתגלגל: ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם וכמו שדייק הכתוב (ג' כ"ג) לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, אבל גן עדן לא הוצרך להרים ממנה חלה ואחר כך יוציא ממנה נטעים כי כולה קודש, ולזה אמר ויטע ה' וגו' גן בעדן מקדם, פירוש קודם בריאת האדם כאומרם ז"ל (פסחים נד.) והכינה לאדם שהיה עצמו חלה קודש ליהנות מקודש וככהן האוכל בתרומה:

ואדם אין וגו'. שאין עוד איזה אדם שיהא נצרך לעבודה זו תפלה: