ואם כל בהמה טמאה. (ת"כ. תמורה לב) בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא א"כ הוממו:

ואם כל בהמה טמאה. של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טמאה בעלת מום:

[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק כ"ה] והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כז ט) ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ופירושו, בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה'. וכך, ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (שם פסוק יא), יאמר בפירוש, מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל:

[מובא בפירושו לבראשית פרק ז' פסוק ב'] הטהורה. פרש"י העתידה להיות טהורה לאכילה [הרחב דבר] פירש"י הוא עפ"י סוגית הגמ' בזבחים קט"ז א' דמפרש התם הא דתניא בברייתא דב"נ מקריבים בבמות זו"נ תמימין ובע"מ טהורים אבל לא טמאים שהוא. מדכתיב ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבמה הטהורה ומכל העוף הטהור. דא"א לפרש תמימין ולא בע"מ דא"מ תמות וזכרות בבהמה ואין תו"ז בעופות. ואיתקיש בהמה לעוף תמימין ובע"מ. פי' שהיה אפשר לפרש הבהמה הטהורה תמימה ולא בע"מ שנקרא טמאה כדכתיב בפ' בחקתי ואם כל בהמה טמאה. ובבע"מ הכ". מש"ה מפרש דכאן אאל"כ דאיתקיש בהמה לעוף דבע"מ כשר. וע"כ פי' טהורה לאכילה קאמר (והפלא על רש"י בזבחים שם שמחק כ"ז) ולפי"ז צריך לומר דהא דכתיב בצווי גם מעוף השמים שבעה וגו'. דוקא טהורים ולא טמאים והכי אי' באגדה דפ' חלק ק"ח ב' בתשובת העורב. אבל אינו רכן משמעות הכתבוים דכאן דמשמע שנוי בין בהמה לעופות מדלא אמר במקרא אחד כמו דכתיב בהקרבה מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור. אלא נראה דבכלל טהורה ולא טהורה נכלל גם תמימין ולא בע"מ. ואע"ג דב"נ כשר להקריב בע"מ המקישא דלהלן הוא דרך דרש לדורות וכונה שני' אבל זה אינו אלא בכל קרבנות גוים שאינן לרצון כדאי' בזבחים מ"ה ב'. וגם אין ריח ניחוח בבמה. כדתנן בפ"ב דזבחים. משא"כ בנח שהי' לריח ניחוח ולרצון מש"ה הוזהר שיהיו תמימים דוקא. ומש"ה חילק ה' בציווי בין בהמה לעוף דאין בע"מ בעופות ולא הוצרך למעט מחוסר אבר דפסול בעופות. שהרי בל"ז אסור להביא אל התבה מחוסר אבר מדכתיב ומכל החי. אבל במעשה הקרבה כתיב ומכל העוף הטהור למעט מחוסר אבר אם נעשה מצאתו מן התבה עד הקרבה. זהו הפי' אצל נח. ומכ"מ דרשו כונה שניה גם לדורות כדרך חז"ל. וכיב"ז הראינו לדעת להלן ל"א י"א ע"ש. אמנם גם זה אמת שאפי' בנח הי' נכלל במשמעות טהרה ואינה טהרה כל המשמעות שבתורה. היינו שיהא ראוי לאכילה ולא הכניס נח עופות טמאים כ"א זוג א' וכאגדה דחלק הנ"ל. ויש נוסחא בזבחים שם דטמאים היינו שנעבדה בהם עבירה. וזה ג"כ בכלל טהורה וטמאה. ויש לדקדק הכי מהא דכתיב בבהמה איש אשתו ובעופות זכר ונקבה. היינו משום דבכלל נעבד בו עבירה שהוא רובע. ובעוף אין רובע מש"ה בבהמה כתיב איש אשתו ששמר אשתו ולא רבע. משא"כ בעוף. אך עיקר משמעות טהרה ואינה טהרה בנח. הוא תמימין וב"מ כמש"כ. מדלא פי' בעופות כמו בבהמה: [עד כאן הרחב דבר] ולפי פשוטו הוא טהורה בלי מום. כלשון המקרא בפ' בחקתי ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין הכתוב מדבר ועי' בהר"ד:

והעמיד את הבהמה לפני הכהן. ויביא בדמיה קרבן: