[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק כ'] ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. אמר ר"א כי המשגל לשלשה חלקים נחלק, האחד לפריה ורביה, והשני להקל מלחות הגוף, והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות. ואמר הכתוב "לזרע", וטעמו אפילו לזרע, והנה היא אסורה לגמרי. ואפשר שאמר "לזרע", להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא, ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם. ולא הזכיר זה בעונש (להלן כ יח), כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב, ולכך אמר בסוטה (במדבר ה יג) ושכב איש אותה שכבת זרע, כי בעבור הזרע תהיה קנאתו, וכן בשפחה חרופה (להלן יט כ) הזכיר שכבת זרע, כי האסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה:

נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא ובשפחה כנענית (קידושין ו) חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר:

והיא שפחה נחרפת לאיש. מיועדת לאיש. ואיני יודע לו דמיון במקרא, לשון רש"י. והנראה אלי כי הוא מלשון כאשר הייתי בימי חרפי (איוב כט ד), בימי נעורי, וכן לא יחרף לבבי מימי (שם כז ו), שלא יהיה לי לב נער. ויקראו ימי הנעורים ימי חורף כי החורף בראשית השנים, וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף:

נחרפת. מסורה ומיוחדת לעבד עברי אם אדוניו יתן לו אשה. ודומה לו עם חרף נפשו למות מסר נפשו. וגם בתרגום:

ומלת נחרפת. על דעת רבים יעודה ולפי דעתי שהמלה מגזרת חרפה בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר ואינה מאורשה:

והוא שפחה. אמרו המכחישים כי איננה יהודית והנכון על דרך הפשט שהיא הנזכרת בפרשת וכי ימכור איש את בתו לאמה והיא ישראלית והטעם שהוא יעדה שיקחנה אדוניה או בנו ואיננה מאורסה וזה טעם כי לא חפשה איננה חפשית עד שתהיה מאורסה כמשפט הבנות:

לא תרביע כלאים. וסמיך ליה ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת. דהיינו כמו כלאים, שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין.

והנה רוב מה שאסר הם עניינים מנגדים לכוונת הטבע המכוונת מאת האל יתעלה המסדרו. אמנם על ענין שפחה חרופה, עם היותו חק שהיא לוקה והוא אינו לוקה, ושהוא מביא קרבן על המזיד, ושתי אלו לא יקרו בכל שאר מצוות שבתורה, מכל מקום נתן קצת טעם לדבר באמרו כי לא חפשה. כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס, ועקר החטא אינו אלא שחלל את קדש ה' לבעל חצי שפחה. ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפעל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש.

והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף (ת"כ גיטין לט): או חפשה. בשטר:

יאמר הכתוב, שהיא שפחה נערה לאיש ידוע, כי הפילגש אשר היא משרת את האיש וישכב עמה תקרא נערה לו, כי גם כל משרת האדם יקרא נערו, ומורגל בלשון חכמים לאמר על השוכבת עם האיש משמשת עמו. והיא נחרפת, שנעשית נערה לאיש וידועה לו, מנסיפד"ה בלע"ז, וכן בלשון חכמים (סנהדרין נח:) דקרו לה רביתא דפלניא. והענין, שאינה אשתו לגמרי, אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת:

לא נפדתה. שאינה משוחררת ואיננה כאשת איש לידון בחנק:

(...) והטעם שלא פדאה אביה או אחד ממשפחתה קודם היותה בוגרת: (...) והטעם שהיה המנהג לכתוב לה גט חופש אם מכרה האב עד זמן קצוץ והמעתיקים אמרו שחציה חפשית וחציה אמה והוא האמת:

והפדה. שם הפעל מהבנין שלא נקרא שם פועלו מהכבד הנוסף

או חפשה. השורק מקום קמץ חטף כי האחד חופש

בקרת תהיה. יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה. "כי לא חפשה", ואין קדושיה גמורין, לשון רש"י. וכן אמרו כל המפרשים. ואם כן, יזהיר הכתוב בבקור הזה, מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה. ואין פירושם מתוק בפי, כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם, וכן יבקרו בכל חייבי המיתות: ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו, מלשון הפקר. כי עיקר הלשון הבקר, כמו שאמרו (פאה פ"ו מ"א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה. ותנן נמי (שביעית פ"ט מ"ד) אוכלין על המובקר אבל לא על השמור. ותרגם יונתן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) סריקין ובקרין, כלומר בעלי הבקר, בשקריהם ובפחזותם (ירמיה כג לב), ובקרותהון, ואמרו כי תשמטנה ונטשתה (שמות כג יא) תרגמו הירושלמי ותבקרנה, וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת. אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו הפקר, כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד, כאשר אומרים (פסחים מה:) מן עבשו פרודות (יואל א יז) עפשו, וכן בכתוב במקומות הרבה, כמו שהזכרתי בפסוק נשפת ברוחך (שמות טו י): ופירוש הפסוק הזה, שאמר בשפחה הזאת, אע"פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו, כלומר מופקרת תחשב אצלו, ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש, כי לא חפשה להיות אשתו גמורה, אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו. ואונקלוס שאמר בקורתא תהא, לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל (שופטים ט ד) במלת בקרין:

בקרת תהיה. כמו לא יבקר הכהן כן פתרוהו דונ"ש ומנחם. יחקרו ב"ד אם לא חופשה לא יחייבוהו מיתה כאשת איש:

בקרת תהיה. יש אומרים שפירושו כמו פילגש ואמרו כי כן בנות מלכים ביקרותיך ולא פרשו נכון כי ביקרותיך טעמו השפחות היקרות ונעלם היו"ד בעבור האות המשרת בחיר"ק והיה בחיר"ק בעבור התחברות שני שואי"ן נעים האחד תחת האות המשרת והשני תחת האות הראשון של השרש בלשון נקבות ואין כח בלשון להזכיר ככה וכן משפט כל הלשון ואין מלה זרה חוץ ממלת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו על קריאת בן נפתלי. ויש אומרים בקורת מגזרת לא יבקר הכהן והטעם שיחפש הדבר והמעתיקים אמרו כי יש עליו מלקות ברצועה של בקר וזה אמת מדברי קבלה והמלה כדמות אסמכתא. וטעם להזכיר זאת הפרשה כי הוא עושק אדני השפחה על כן יביא איל אשם ועוד על דרך דרש שזאת השכיבה כמו כלאים חפשי עם שפחה:

בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה כי לא חפשה ואין קדושיה קדושין גמורין. (...) כי לא חפשה. (מכות כג) לפיכך אין חייב עליה מיתה שאין קדושיה קדושין הא אם חופשה קדושיה קידושין וחייב מיתה:

(...) והענין, שאינה אשתו לגמרי, אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת:

בקרת תהיה. יש לבית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה כדין אשת איש ואע"פ שהיא מקודשת כי לא חופשה כלומר שתהיה אשתו גמורה וזהו לשון נחרפת לאיש כלומר מיוחדת אליו ונועדת לו לתשמיש ולא לאשה גמורה וכן לשון בקר שאדם יכול לבקר בין הצורות והערב הפכו שהצורות מתערבות בו, ודרשו רז"ל בקרת תהיה תהא בקראי כלומר תלקה שהדיינין המלקין היו קורין על הלוקה, ומכאן שהיא במלקות ולא הוא ומזה אמר בקרת תהיה ולא אמר יהיו שהוא אינו בכלל כך דרשו רז"ל, והטעם לפי שכבר חייבו הכתוב קרבן שנאמר והביא את אשמו וזהו ששנינו אשם שפחה חרופה אבל היא שהיא שפחה ואין לה כלום ממה שתביא קרבן תלקה: ובשם הגאון רבינו סעדיה ז"ל אמרו כי הזכיר הכתוב מלקות בלשון בקרת על שם שהמלקות ברצועה של בקר או יהיה הבי"ת בחלוף פ"א כלומר כי היא היתה הפקר לפי שלא חופשה ועל כן לא יומתו אבל יש לה מלקות:

והנה רוב מה שאסר הם עניינים מנגדים לכוונת הטבע המכוונת מאת האל יתעלה המסדרו. אמנם על ענין שפחה חרופה, עם היותו חק שהיא לוקה והוא אינו לוקה, ושהוא מביא קרבן על המזיד, ושתי אלו לא יקרו בכל שאר מצוות שבתורה, מכל מקום נתן קצת טעם לדבר באמרו כי לא חפשה. כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס, ועקר החטא אינו אלא שחלל את קדש ה' לבעל חצי שפחה. ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפעל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש.

ורבותינו (כריתות יא) למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה שהדיינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו':

ודרשו רז"ל בקרת תהיה תהא בקראי כלומר תלקה שהדיינין המלקין היו קורין על הלוקה, ומכאן שהיא במלקות ולא הוא ומזה אמר בקרת תהיה ולא אמר יהיו שהוא אינו בכלל כך דרשו רז"ל (...) ובשם הגאון רבינו סעדיה ז"ל אמרו כי הזכיר הכתוב מלקות בלשון בקרת על שם שהמלקות ברצועה של בקר או יהיה הבי"ת בחלוף פ"א כלומר כי היא היתה הפקר לפי שלא חופשה ועל כן לא יומתו אבל יש לה מלקות:

וסמיך לשפחה חרופה ערלתו את פריו, לומר שהבועל שפחה חרופה הפרי יהיה רשע. ועוד אמרינן (ביצה כה, ב) נטיעה מקטע רגליהון דבועלי נדות, כמו זה שלא היה יכול להמתין עד שנשתחררה: