[כהמשך לפירושו לשני הפסוקים הקודמים] ולשאת ולספחת ולבהרת. אף על פי שהם דומים בזה שכל אחד מהן לבן, ושדיניהם שוים ומצטרפים, כפי מה שבא בקבלה, מכל מקום צריך שהבא להורות בנגעים יהיה בקי במדרגות הלובן ומקומותיהם, כי מקום שחין ומכוה נדונים במראות מערבות, וצרבת (יג, כג) ומקום שער אינו נדון במראה כלל.

זאת התורה לכל נגע הצרעת. הוא צרעת השחין והמכוה. והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותן, ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי, ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית, ואחרי כן אמר ולשאת ולספחת ולבהרת, הם הנגעים הראשונים שפתח בהם (לעיל יג ב), אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. ובכל מקום יאחר הבהרת, בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן:

זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת. אע"פ שקבלת רז"ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואח"כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות:

ולבהרת. ה"א אחה"ע גורמת להפוך את התיבה באתנחתא וסוף הפסוק. מן בהרת בהרת. השעיר החי באתנחתא השעיר החי כזה וכזה תאכל החרב. וכבסו בגדיהם והטהרו בלא אתנחתא: