והקריב אותו לאשם. יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם:

[מובא בפירושו לפסוק י"א] ובתורת כהנים דרשו טעם אומרו האיש מלה יתירה למעט חטאת ועולה מתנופה, ואחר כך אמר הכתוב מיעוט אחר דכתיב אותו לאשם למעט גם את האיש שאינו טעון תנופה אלא אשם ולוג השמן לבד. ואם תאמר אם האיש הוא ממועט מתנופה מאומרו אותו לאשם והניף ולא האיש איך יבא למעט אחרים בדבר שאין בו. זה אינו קושיא כי יבא המיעוט בהם באם אינו ענין. ולזה תמצא שדקדק התנא בברייתא (בתו"כ כאן) וזה לשונם תלמוד לומר האיש לא חטאת ולא עולה ולא אמר זכרון התנופה, נתכוין בזה לומר שתיבת האיש באה למעט חטאת ועולה מדין אחד, והגם שאין הדבר שנתמעט ממנו באיש, הדבר מסור לחכמים לידע מהו. ובזה תשכיל משמעות ברייתא זו בתורת כהנים שהיא קשה ההבנה. ודברי בעל קרבן אהרן דחוקים בעיני:

והקריב אותו לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש, כמו החטאת על חיוב כרת. וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח, ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר, כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם: העובר עברה בסתר, כאלו דוחק רגלי שכינה (חגיגה טז, א). ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא, ה). אמר הקדוש ברוך הוא זה גונב מלבושי, אין אני והוא יכולים לעמד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בה' אלקיו.. והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו, טז יט).

[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק ט"ו] והביא את אשמו לה'. נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר, בשקל הקדש לאשם. אבל והביא את אשמו לה', האמור למעלה (פסוק ו) בקרבן עולה ויורד, טעמו, והביא את קרבנו לה', כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר (שם), כשבה או שעירת עזים לחטאת. ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר, שעירים ופרים. ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות, שם האחד חטאת והשני אשם: והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא), ויאשמו נאות מדבר. וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א), וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא), נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז): והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה, בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם, וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה: וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו: וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא. וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם, אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט). יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה (פסוק ו), והביא את אשמו, בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם, והוא חטאת: ועל דרך האמת עוד, הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם. השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת:

והניף אותם. את האשם ואת הלוג:

להניף. שהוא טעון תנופה חי: