ולא ידע ואשם והביא. הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו כגון חלב ושומן לפניו וכסבור ששתיהן היתר ואכל את האחת אמרו לו אחת של חלב היתה ולא ידע אם זו של חלב אכל הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא ואם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת:

[מובא בפירושו לפסוק י"ח] והוא לא ידע. כשנתחלף לו חלב בשומן ואכלו ואל ידע שיש כאן חלב. אבל לבסוף כשהוא שמע שספק חלב ספק שומן אכל. והביא איל תמים מן הצאן לאשם. עד שיודע שודאי חלב אכל יביא חטאת:

ואם נפש כי תחטא. ועשה אחת ממצות לא תעשה ולא ידע אם הוא אסור יביא איל ודעת רבים שזה אשם תלוי לא ידע אם עשה אם לא עשה והחטאת שבתחלה לא ידע ואחר כן ידע והנה החטאת שלא ידע שהוא אסור עד שהודע והאשם ידע שהוא אסור ושכח ואחר כן נזכר או אשם תלוי:

ולא ידע ואשם ונשא עונו. פרשה זו במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון שהיה לפניו חלב ושומן וכסבור ששניהם היתר ואכל אחת מהן אמרו לו חתיכה אחת של חלב היתה, ולא ידע אם אכל של חלב או של שומן, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם נודע לו מביא חטאת. אי נמי כגון אשה במטה ספק אשתו ספק אחותו. ודרשו רז"ל בפרק הריני נזיר, ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים: ויש לשאול שהרי בפרשה של מעלה כשהודע אליו חטאתו חייבו הכתוב קרבן וקרא שם הקרבן חטאת, וכאן שחטא בשוגג ג"כ ולא נודע לו חטאו יחייבנו הכתוב קרבן ויקראנו בשם אשם. וידוע כי לשון חטאת מלשון שגגה ולשון אשם מלשון שממה, להורות שהחוטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו, ואם כן איך יחמיר הכתוב בלא הודע יותר מהודע, שהוא קורא קרבן הודע חטאת וקרבן של לא הודע אשם, ועוד שקרבן הודע שעיר עזים וקרבן לא הודע איל שדמיו מרובים יותר: אבל הטעם בזה מפני שהחטא הנודע לו הוא דואג ומצטער עליו והדאגה על החטא הוא מזבח כפרה ומין אחד ממיני התשובה, וכענין שכתוב (תהלים לח) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, אבל זה שחטא ולא נודע לו לא דאג ולא נצטער ולא התודה בו, לפיכך ראוי שתחמיר עליו התורה יותר, ומזה קרא החוטא אשם, הוא שכתוב ולא ידע ואשם, וקרא קרבנו אשם, הוא שכתוב אשם הוא אשום אשם לה', כלומר אשם הוא קרבנו של זה, אשום אשם, כשלא נודע חטאו שלא דאג ולא נצטער עליו, לה' ליודע הנסתרות, ולפי שאין לו ידיעה בחטאו זה כי אם לה' לכך הזכיר בו אשום אשם לה', וכענין שדרשו בשעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח) לחטאת לה', חטאת שאין מכיר בו אלא ה':

ואשם ונשא עונו. כבר קבלו ז"ל שזה מדבר באשם תלוי, שאינו יודע אם חטא ואם לאו. ועל זה אמר "ונשא עונו" כפי הראוי לו: אם חטא בשוגג, או לא נפל בחטא אבל היה עונו שלא נזהר עד שנפל בספק. וכפי עונו ישא הענש.

[מובא בפירושו לפרק ד' פסוק ב'] (...) ועל צד הרמז י"ל שלכך נאמר בשגגה מעם הארץ. לומר לך דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה אבל שגגת ת"ח עולה זדון והוא רמז נכון. ומ"ש ואם נפש כי תחטא (ה יז.) הזכיר אם, וכי, לפי שזה מדבר באשם תלוי והזכיר בו לשון כי, לפי שמדבר ביחיד הקרוב לודאי שיבא לידי חטא, אמנם מצד עצם החטא הזכיר לשון אם, כי חטא כזה אינו שכיח שיהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן וכו'.

ולא ידע ואשם. באשם תלוי מדבר כמו שאנמר על שגגתו אשר שגג:

ולא ידע ואשם ונשא עונו. (ת"כ) רבי יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו וכי איזו מדה מרובה של טובה או של פורענות הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו. מדה טובה המרובה היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביה"כ עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רע"א הרי הוא אומר (דברים יז) ע"פ ב' עדים או ג' עדים וגו' אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב בג' אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה עאכ"ו שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ראב"ע אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה הרי הוא אומר (דברים כד) למען יברכך וגו' קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע. אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ומתפרנס בה הרי הקב"ה קובע לו ברכה:

במדרש ולא ידע ואשם ונשא עונו ר' יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את מי שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות מעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה מרובה היושב לו מן הפגולים והנותרות והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, אם מתקיימת העדות בשנים למה נאמר בשלשה אלא להביא שלישי להחמיר עליו כאילו הועיל, ולעשות דינו לענין עונש והזמה כאילו על ידו תתקיים העדות, אם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה. ר' אליעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאה על ידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה:

ולא ידע ואשם ונשא עונו. ר' יוסי הגלילי אומר ענש הכתוב את מי שלא ידע ק"ו את מי שידע, ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של מצות צא ולמד מן אדה"ר כו' היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום כיפורים כו' (תו"כ ויקרא שסג) יש להתבונן למה נקט דוקא ג' אלה, ונראה לפי שאדה"ר היה נכשל באכילה של איסור, ע"כ אמר בהפכו הנזהר באכילה של איסור יש ג' מדריגות, כי היושב לו מן הפגולין הוא שם כולל לכל אכילה של איסור כי פיגול הוא, ולא זו שאינו אוכל אכילה של איסור כאדה"ר אלא אפילו מן המותר בפיו אינו אוכל כי אם המוכרחות ומתרחק מן הנותר ואינו אוכל שום מותרות יתר על המוכרחות כי הצדיק אינו אוכל כ"א לשובע נפשו לקיום הגוף לבד, ואח"כ אמר לא זו שאינו אוכל מותרות אלא אפילו מן המוכרחות הוא מתרחק לפעמים והוא המתענה ביום כיפורים כדי למרק חומרו בכור עוני עאכ"ו, ומן האכילה תקיש גם אל שאר תשמישי האדם וצרכיו. ומה שסמך רבי יוסי דבריו לפרשה זו נ"ל שבא לתרץ מה שנאמר אשם הוא אשם אשם לה'. ג' אשמות אלו מה טיבם, אלא שבא לומר שאם נאשם במה שאכל פיגול ק"ו שיאשם לאכול מותרות מן המותר בפיו, וק"ו שלא יתענה, ומכלל זה אתה למד להנזהר בשלשתן מה שכרו.