על ירך המזבח. על צד המזבח: צפנה לפני ה'. (זבחים קיט) ואין צפון בבמה:

על ירך המזבח צפונה. כנגד השלחן: על ירך המזבח. מחוץ וכן ירכתי צפון כי רבים טעו ואמרו שמגדל ציון היה בתוך ירושלים:

[מובא בפירושו לפסוק י'] והוסיף לומר, "על ירך המזבח צפונה לפני ה'", (פסוק יא) לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר (בפסוק ה) הוא ירך המזבח בצפון. ופירוש ירך המזבח, צדו. והוא בצפון, לימד כי כבש המזבח בדרום, ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (להלן ו ז). (...) כי הפרשיות למדות זו מזו, מה שיחסר באחת יבאר באחרת:

צפונה. כדי להגין ממה שנאמר (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה. כתיב צפון בצאן כנגד יצחק שאפרו צפון. וכן בעזים כתיב צפון כנגד יעקב שנאמר בו (בראשית כז, טז) ואת עורות גדיי העזים:

על ירך המזבח צפונה. ודרשו רז"ל רוח צפונית אינה מסובבה, וכסא של שלש רגלים אינו עומד ויצטרך רגל רביעי, ולכך הקרבנות רגל העולם, וכן הכתוב אומר (תהלים מח) הר ציון ירכתי צפון, ומזה שנינו איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון, אין ספק כי התנא הזה היה יודע כי ביהמ"ק הוא מקום הקרבנות, אבל מה שהזכיר בלשון שאלה איזהו מקומן של זבחים, הכוונה באיזה רוח, והוא משיב שחיטתן בצפון, כי כן הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה הנזכר בקרבן עולה. ומה שאמר ודמן טעון הזיה על בין הבדים, פירושו כנגד הבדים שהוא מקום שהשכינה שם, וכענין שכתוב (שיר א) בין שדי ילין, כלומר בי"ן שד"י ובאור אותיותיו שני בדי הארון: ובפרקי ר' אליעזר ארבע רוחות נבראו בעולם, מזרח שמשם האור יוצא לעולם, דרום שמשם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם, מערב שמשם אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וגשמים יוצאין לעולם, צפון שמשם החשך יוצא לעולם, ורוח צפון בראו ולא גמרו, אמר הקב"ה כל מי שיאמר אני אלוה יבא ויגמור הפנה הזאת שהנחתי: וע"ד הקבלה צפונה היא מדת הגבורה כדי להשלימם אליו, וזהו ששנינו עלה בכבש, כלל הבנין נקרא כבש, ופנה לסובב, הוא ראשית הראשית המקיף את הכל, ובא לו, במחשבה, לקרן דרומית, היא מדת החסד, וזהו שכתוב (בראשית יב) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שהרי הכהן היה מעורר על ישראל החסד שהיא מדתו ומהדרומית למזרחית הוא תפארת ישראל שמשם הרחמים יוצאים, וממזרחית לצפונית, כדי להשלים לו מדת הגבורה, ומצפונית למערבית, שהיא מלכות, וזהו שאמרו שכינה במערב, ומשם יפרד לעולם הנפרדים, ואז יתברך העולם השפל, וממערבית לדרומית שהוא חוזר למקום שהתחיל:

[מובא בפירושו לפסוק ה'] וזרקו את הדם. בבן בקר כתיב את הדם ובצאן כתיב (פסוק יא) את דמו, לפי שדמו של צאן דומה לדם האדם. לכך כתיב דמו, שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב דמו:

[מובא בפירושו לפסוק י'] וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי.