ויום השביעי וגו'. פירוש כי בעשותו שבת לה' בזה אתה עושה ה' כי הוא אלהיך על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פכ"ה) כי שקול שבת ככל התורה כולה. ואולי כי רמוזה היא כל התורה בתיבת שבת על זה הדרך תרי"א הם מצות שלא שמעום מפי הגבורה אלא מפי נביא וב' מצות אנכי ולא יהיה לך שהם ב' מצות שנצטוו מפי הגבורה מצות אנכי היא מצות עשה ולא יהיה לך היא מצות לא תעשה, וכבר הודיעונו רבותינו ז"ל כי מצות עשה יתכנו לשם הרחמים לפי שהם בבחינת קבלת שכר ומצות לא תעשה יתכנו לשם אדני לפי שהם בבחינת הדין לעובר עליהם, והנה חשבון הוי"ה אדנ"י עולה צ"א ותרי"א הרי שבת: עוד ירצה על דרך אומרם במס' שבת (קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, והוא אומרו ויום השביעי שבת לה' בזה נעשה הוא אלהיך ולא זולתו הא למדת שנמחל לו מה שקבל לאלוה זולתו יתברך: עוד ירצה באומרו שבת לה' כי לא תהיה המנוחה והשביתה למנוחתו ולמרגועו אלא למצות ה' אלהיו: עוד ירצה על זה הדרך ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי גם כן יהיה לך מלאכה אחת ומה היא שאתה עושה שבת לה' אלהיך ולא מיעטתי לך יום השביעי אלא ממלאכתך של עצמך:

שבת לה' אלהיך. כלו לה', ללמד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך, כענין "חמרא וריחני פקחין".

[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ה פסוק ב'] שבת לה'. לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית, לשון רש"י. ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן, ולא יאמר באחד מהם "לה'", אבל אמר (לעיל כג כד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם": ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה'. אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י), כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה, כי היא שביעית בשנים:

אתה ובנך ובתך. אלו קטנים או אינו אלא גדולים אמרת הרי כבר מוזהרין הם אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים וזה ששנינו (שבת קכא) קטן שבא לכבות אין שומעים לו מפני ששביתתו עליך:

אתה ובנך ובתך. הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו (שבת קכא.):

והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה. על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו וככה ועבדך ואמתך. שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבדו לאחר ואם לאו אתה עובר על מצות לא תעשה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. כאשר פירש משה אדונינו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים. על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות וככה באכילת הדם. וראינו בירמיה שהחמיר במצות שבת. ואמר מפורש אע"פ שנגזרה גזירה על ירושלים שתחרב אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו לא יגלו ממקומם ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד:

ועבדך ואמתך. העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים, כמו שמפורש בדברי רבותינו (חגיגה ד.) וראוי היה שיזהיר להם בעצמם, כי הם עצמם מצווים בשבת, אבל דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו, לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהם, ועוד, בעבור שעם ישראל ידבר אלהים בכל עשרת הדברות:

והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה. על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו וככה ועבדך ואמתך. שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבדו לאחר ואם לאו אתה עובר על מצות לא תעשה למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. כאשר פירש משה אדונינו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים. על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות וככה באכילת הדם. וראינו בירמיה שהחמיר במצות שבת. ואמר מפורש אע"פ שנגזרה גזירה על ירושלים שתחרב אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו לא יגלו ממקומם ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד:

וגרך אשר בשעריך. על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, והוא הנקרא "גר אוכל נבלות" (ע"ז סד:) שאמר בו הכתוב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר "לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר", אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת. והכתוב שאמר (להלן כג יב) וינפש בן אמתך והגר, הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו, שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות כאשר אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם (במדבר טו טז), ולגר ולאזרח הארץ (שם ט יד): אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל. ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל. ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשוה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם, וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים, וחייבים בכל דין השבת כמונו, כמו שאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך:

[מובא בפירושו לפסוק י"ב] לא תרצח. לא תנאף. לא תגנב. אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו: ואמר ר"א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה. ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו: והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא: והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה. וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים. ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה: והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד: