נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד לפי שנאסרו בתשמיש המטה מפני שהעולם שרוי בצער:

ויבא נח ובניו. פרש"י האנשים לבד והנשים לבד לפי שכל ימי המבול נאסרו בתשמיש המטה כמדרש שאמר הקב"ה אני קובר אני הורס ואתה בונה המתן עד שיעבור זעם:

[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן, ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה: ודעת רבי אברהם, כי: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז), לא נכנסו בתוכה, אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני, כי ביתו קרוב אל התיבה היה. וטעם מפני מי המבול, מפחד מי המבול. ולשבעת הימים היה מי המבול, ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר. ואין דבריו נכונים: ויתכן כי: ויעש נח ככל אשר צוהו ה' ונח בן שש מאות שנה, והפסוקים עד: בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו), אינם מספרים מעשה, אבל: ויעש נח ככל אשר צוהו, יכלול הענין כולו. יאמר, שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל הענין דבר, עשה התיבה ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר צוהו אלהים. ואחר כן (מפסוק י והלאה) ספר במעשה: ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות, וגמר הענין:

[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק י"ח] אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה (שם):

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "האם נח נכנס לתוך" וכו']

מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:

[מובא בפירושו לפסוק א'] בא אתה וכל ביתך אל התיבה. עשה נח את התיבה ימים רבים קודם המבול, וכאשר קרב עת המבול בחדש השני בעשור לחדש, חזר וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה. הוא שאמר לו בראשונה (לעיל ו יח) אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. והודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר "אתכם ראיתי צדיקים לפני". וצוה שיקח הוא ויביא מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה שבעה. והודיעו יום המבול שבו יבא אל התיבה. וכן עשה, שבעצם היום זה בא נח (להלן פסוק יג). וזהו טעם מפני מי המבול (להלן פסוק ז). ורש"י כתב אף נח מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחפוהו המים. ולשון בראשית רבה (לב ו) מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. אם כן יאמר, שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע:

מפני מי המבול. מפני פחד מי המבול

[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק י"ז] ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל (כתובות ל) אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין. ועל זה מסיק במס' (תענית ז), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז) ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.

אל התבה. סמוך לתבה והכי פירוש הראב"ע וסיים מפני מי המבול. דהאנשים המתקרבים לתבה ידעו מפני מה הם מתקרבים מפני מי המבול שאמר הקב"ה שיהי' אבל מן הבהמה וגו' באו אל נח בלי ידיעה כ"א רוחו הוא קבצן: