צדקה. בדבריה: ממני. היא מעוברת ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:

צדקה ממני. צדקה, בדבריה. ממני, היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י:) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לשון רש"י. והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מ"א ב לב), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (ש"א כד יז), צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני. והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו, אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום:

צדקה ממני. יותר ממני שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה היא השלימה תנאי שצויתיה אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה כי לא נתתיה לשלה בני וכן על צדקו נפשו מאלהים, יותר מאלהים. וכן בשאול ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני. יותר ממני:

צדקה ממני. פי' כתרגומו ממני הרה ותימה דאדרבא זנות גדול הוא לזנות מחמיה. וי"ל שכך היה דרכן כי כאשר לא היה אחים למת היה הקרוב יותר מייבם וה"ק צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ועלי היה ליבם שלא ראיתי שיעשה שלה היבום ד"א צדקה ממני ממני היא הרה ובקידושין באתי אליה כדפרי' לעיל ולא בזנות. וקשה להרב משה הרי אין קידושין תופסין בכלתו ולפי מאי דמסיק במס' סוטה יתומה אני ניחא וגם שם פירש"י יתומה אני וקדושי בנך אינן קדושין כי אפי' ממאנת בו עתה ונמצא שלא היתה כלתו. ולהא ניחא נמי דברי המפרשים ולא יסף עוד לדעתה לא פסק מלבא עליה. ונ"ל דהך שיטה אתיא כמאן דאמר אפילו בנה מורכב על כתפה יכולה למאן. ד"א צדקה ממני אפי' אם היתה מעוברת לא נתחייבה כדין בת כהן דבית דינו של שם גזרו דוקא על עכו"ם הבא על בת ישראל ולא על ישראל הבא על בת ישראל. וכן איתמר בע"ז פרק אין מעמידין זנות בית דינו של שם גזרו וכו':

צדקה ממני. לפי מה שכתבנו למעלה כי מה שפסקו דינה לשריפה היה לצד שבית דינו של שם גזרו על זנות הגוי אחר שנתגלה שעם יהודה זנתה היא יותר צדקת מיהודה כי יהודה לא ידע כי כלתו היא ובחזקת גויה היתה ובא עליה ועבר על גזירת בית דינו של שם והוא אומרו צדקה ממני. וזה הוא שיעור הכתוב צדקה בדבריה וממילא צדקה בדינה ועוד לה שהיא יותר ממני בצדקות מטעם שכתבתי. [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מה יהודה מוסיף כאן?"]

צדקה ממני. כשהביאו לו החותמת והפתילים והמטה הודה מיד, ואמר צדקה ממני כלומר צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת, וכן דעת התרגום: והרמב"ן ז"ל פי' צדקה ממני יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכונה למצות יבום, וזהו שאמר כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני, כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו: ובמדרש צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. ודרשו רז"ל בשלהי מסכת מכות א"ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם ובית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה. בית דינו של שם, יהודה אמר צדקה ורוח הקדש אמרה ממני. בית דינו של שמואל שנאמר (ש"א יב) עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, ויאמר עד, היה לו לומר ויאמרו אלא רוח הקדש משיבה עד. בית דינו של שלמה שנאמר (מלכים א ג) תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו ורוח הקודש משיבה אליו היא אמו:

צדקה ממני. אף על פי שהיא באה אלי במרמה, ואני לא ראיתיה כלל, כי שלחתי הגדי, מכל מקום היא צדקה במרמתה, שהיתה לתכלית טוב ורצוי לאל יתברך, שהוא קיום הזרע לא להנאת עצמה, שהרי חזרה לאלמנותה תכף, יותר ממה שצדקתי אני בקיום אמונתי, שהיתה הכונה בו לכבודי ולהשיג ערבוני, שהוא תכלית נפסד וגרוע. כאמרם זכרונם לברכה: גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה (נזיר כג, ב).

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ורבינו יהודה החסיד פירש לא דנה אותה יהודה לשריפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה שום דבר.

צדקה ממני. צדקה, בדבריה. ממני, היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י:) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לשון רש"י. והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מ"א ב לב), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (ש"א כד יז), צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני. והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו, אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום:

[כהמשך לפירושו לפסוק זה] ולא נתחייב יהודה על הודאתו שבא עליה בחזקת גויה כיון שכפי האמת לא גויה היתה, ודבר זה דומה למתכוין לאכול חתיכת חלב ועלה בידו חתיכת שומן. ואם תאמר סוף כל סוף בשעת מעשה שבחזקת גוי' בא עליה למה עבר על גזירת בית דין. לזה כבר תרצו רז"ל (ב"ר פ' פ"ה) כי מה' מצעדי גבר ותקן עלילות להוציא לאור תעלומות. וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת ויחי בפסוק (מ"ט ט') גור אריה וגו':

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] הוציאוה ותשרף. הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות כאומרם בע"ז דף ל"ו, ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל אף על פי כן גזרו עליה, ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא. ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. ולפי דבריהם שאמרו (סוטה י:) ולא יסף לדעתה שלא פסק ממנה עוד הרי זה מגיד כי האב היה מיבם לכלתו:

ויאמר צדקה ממני. לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם אדם בא לפני הדיין אם הוא מודה בפשעו הורגו אבל הקב"ה ומודה ועוזב ירוחם. ומיד שראה ראובן שיהודה הודה עמד הוא והודה על בלבול יצועי אביו. וזה שאמר אליפז לאיוב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם אלו יהודה וראובן ולפיכך להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. וזהו כשברכם משה רבינו ע"ה שאין הפסקה ביניהם שנא' יחי ראובן ואל ימות וכו' וזאת ליהודה ויאמר שמע הרי לא עבר זר בתוכם: ובשעה שאמר יהודה צדקה ממני אמר לו הקב"ה אתה הצלת ארבע נפשות ג' מאש ואחד מן הבור חייך שאציל בניך אחד מן הבור ושלשה מן האש שנא' ויהיו שם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה מבני חזקיה לא נאמר אלא מבני יהודה. דניאל מן הבור חנניה מישאל ועזריה מן האש.

כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני:

צדקה ממני. צדקה, בדבריה. ממני, היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י:) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לשון רש"י. והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מ"א ב לב), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (ש"א כד יז), צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני. והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו, אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום:

צדקה ממני. יותר ממני שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה היא השלימה תנאי שצויתיה אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה כי לא נתתיה לשלה בני וכן על צדקו נפשו מאלהים, יותר מאלהים. וכן בשאול ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני. יותר ממני:

כי על כן לא נתתיה. כמו כי על כן ראיתי פניך. כטעם חכמינו הואיל ולא נתתיה. או טעמו עשתה כן כי לא נתתיה:

כי על כן לא נתתיה וגו'. פי' לפי מה שאמר צדקה יותר ממני גמר אומר כי גם לא עשתה פריצות. כי טעמה על אשר לא נתתיה לשלה בני ראתה כי אבדה תקותה לזה עשתה הדבר הזה: או ירצה לומר כי הוא הגורם לה לעשות כן לצד שלא נתנה לשלה, והוא אומרו צדקה היא במעשיה וממני פי' מצדי אני הייתי סיבה לה כי לא נתתיה וגו':

ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק. (וחבירו גבי אלדד ומידד ולא יספו ומתרגמינן ולא פסקו):

ולא יסף עוד לדעתה. אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אף על פי שהיה ברצונו, כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים. וזה טעם האומר (סוטה י:) לא פסק, כתיב הכא ולא יסף, וכתיב התם (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף:

ולא יסף. ולא הוסיף שאם אתה מפרשו ולא פסק היה לו לכתוב ולא יסף (נ"א יסוף) עוד לדעתה:

ד"א צדקה ממני ממני היא הרה ובקידושין באתי אליה כדפרי' לעיל ולא בזנות. וקשה להרב משה הרי אין קידושין תופסין בכלתו ולפי מאי דמסיק במס' סוטה יתומה אני ניחא וגם שם פירש"י יתומה אני וקדושי בנך אינן קדושין כי אפי' ממאנת בו עתה ונמצא שלא היתה כלתו. ולהא ניחא נמי דברי המפרשים ולא יסף עוד לדעתה לא פסק מלבא עליה. ונ"ל דהך שיטה אתיא כמאן דאמר אפילו בנה מורכב על כתפה יכולה למאן.

[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] הוציאוה ותשרף. הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות כאומרם בע"ז דף ל"ו, ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל אף על פי כן גזרו עליה, ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא. ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. ולפי דבריהם שאמרו (סוטה י:) ולא יסף לדעתה שלא פסק ממנה עוד הרי זה מגיד כי האב היה מיבם לכלתו:

ולא יסף עוד לדעתה. אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים:

לדעתה. לשכב עמה:

[מובא בפירושו לפרק ד' פסוק א'] והאדם ידע וגו'. ראוי לדעת שבכ"מ דכתיב בלשון ידיע' גבי תשה"מ משמעו שהכירה וידע את מי שהוא משמש ובשביל שהיא היא האשה ולא אחרת. והיינו בתורת קידושין. וזהו דיוק הלשון ידע את חוה אשתו בשביל שהיא אשתו ולא בשביל שהיא נקבה ממין אדם כמו שהשור בועל את הפרה בשביל שהיא מינו אלא ידע את זו הנקבה דוקא בשביל זה שהיא מיוחדת לו לבדו. וע"ע להלן במה דכתיב עוד הפעם וידע אדם עוד והכי כתיב בקין. וכן להלן ל"ח כ"ו ולא יסף עוד לדעתה יבואר בכ"מ