לא יחבל. אם בא למשכנו על חובו בב"ד לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש (ב"מ קיג):

לא יחבול רחים ורכב. אמרו המכחישים כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו כי רמז למשכב כי אסור שימנע מן המשכב וזה הבל וריק והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי וכבר פירשתיו והאמת שהוא כמשמעו שאסור לאדם שיחבול רחים ותחסר מלת חובל כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי ורבים כן כי טעמם ויאמר לו האומר ילדה לו היולדת:

לא יחבול רחים ורכב. טעמו לא יחבול החובל, לפי שהם כלי המזון וחיי הנפשות.

רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה:

רחים. שם שנים ולא יתכן להיותם נפרדים: ורכב. היא ההוה במים. ויש אומרים העץ שהוא על הרחים. ויש אומרים כי רחים התחתונה ורכב העליונה:

והזכירה תורה אלו והוא הדין לשאר הכלים שיש בהם אוכל נפש. ובאור לא יחבול שלא יכנס לביתו של לוה למשכנו, שאפילו בכלים שאין עושים בהן אוכל נפש אינו רשאי, שהרי אמר הכתוב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, שאי אפשר לו למלוה בשום פנים ליכנס לביתו של לוה כלל למשכנו, ואפילו שליח ב"ד, שנאמר בחוץ תעמוד והאיש וגו', וא"כ למה הוצרך לומר לא יחבול לעבור עליו בשני לאוין:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "האם רק את שני הכלים הללו" וכו']

אשתו אשר לקח. וסמיך ליה לא יחבול. לומר שלא יחבול את אשתו בתשמיש המטה. ד"א על שם שהאשה היא משכונו של אדם דבעון נדרים אשתו של אדם מתה.

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מה התורה אוסרת כאן?"]

כי נפש הוא חובל. כתרגומו:

כי נפש הוא חובל. כי בו מחית נפשות

(...) לפי שהם כלי המזון וחיי הנפשות.

[מובא בפירושו לפרק כ' פסוק י"ט] כי האדם עץ השדה. כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז דרך קצרה כמו חמור לחם רק מלת לא לא יתכן להיותה נחסרת כי הטעם יהיה להפך ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר ה"א וכן הוא הכי האדם עץ השדה וזה הטעם איננו נכון בעיני כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר וכרת ובנית מצור:

כי נפש הוא חובל. כי ימצא איש גונב. לומר שהגנב נוטל נפש של אותו שגונב ממנו כענין שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קובעיהם נפש.

והסומכים על הסמך הפרשיות איננה טענה כי כל מצוה עומדת בפני עצמה והסמיכות כדרך דרש וזאת הפרשה דבקה כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו וחרמש בקמה ולקחת אשה והיתה לו גם לאחר ויצא מרשותו והלוקח אשה שישמח בה לא יהיה עשוק שיצא בצבא וחבילת הרחים עושק וגם גונב נפש וכן נגע הצרעת שלא ישמרו משפטיה תזיק הקרובים וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה ושכחה בשדה כי היא לעני וכן לא תעולל וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל והממאן ליבם כדמות עשק והמחזקת במבושים עושקת אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש גם עמלק עשק לישראל:

[מובא בפירושו לפסוק כ'] לא-תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל, הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרותה בישראל, והם: ענין הרבית (כ-כא) ; והנדרים (כב-כד), אשר מהם הצדקה שחיב עליה לאלתר, דהא שכיחי עניים; וענין אכילת פועל (כה-כו) ; וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר (כד, א-ד) להסיר כל מכשול ממזרות, לא בזולת זה, כאמרו (ואמרתם על-מה, על) כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה (והיא חברתך ואשת בריתך") (מלאכי ב, יד) ; והחסד לאשה חדשה, והוא "ושמח את-אשתו" (שם ה) ; וחסד "לא-יחבל רחים ורכב" (שם ו), והשמירה ממזיקי הרבים, והם גונבי הנפשות המצויים לגנב קטנים (שם ז) ; והשמירה בענין הצרעת להושיב המצרעים בדד, שלא תזיק צרעתם בהדבקה (שם ח) ; והשמר מהרכילות והוצאת דבה (שם ט) ; והחסד ללווה (י-יג) ; ולשכיר, ולעני במיני האסיף (יד-כב) ; והחמלה על הלוקה (כה, ג) ; ועל הבהמה בדישה (שם ד) ; ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו (ה-י).