מוצא שפתיך תשמור. (ר"ה ו) ליתן עשה על לא תעשה:

מוצא שפתיך תשמור ועשית. על דרך הפשט יחזור לנדר, שהרי הזהיר בלא תאחר ולא הזכיר בו עשה, ומן הראוי שיאמר כי תדור נדר ועשית כאשר נדרת ולא תאחר לשלמו, ולכך יאמר מוצא שפתיך שהוא הנדר תשמור ועשית אותו כמו שנדרת לה' אלהיך בנדבת לבך וכאשר דברת בפיך, כלומר אל יפול דבר ארצה מכל מה שהסכים בלבו והוציא בפיו. ואמר כל זה לחומר הנדר כי לכך החמיר בעונשו, ואמר והיה בך חטא כלומר שיהיה החטא קבוע בנפשך, כענין שנאמר (במדבר טו) הנפש ההיא עונה בה, וכן בענין העני כתיב (דברים טו) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כי לעכוב שכירותו שהוא נפשו יהיה החטא קבוע בנפשו נפש תחת נפש, וה"ה בעונש זה שהנפש הוא חיי הגוף והוא מדה כנגד מדה, לפי שהוא מאחר הנדר שהוא חיי המלך, ולכך הזכיר בו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך, הוא המלך עצמו שהוא משגיח בפרטים והוא דורש דמים, הוא ידרשנו מעמו בעוה"ז ובעוה"ב וזהו כפל הדרישה:

מוצא שפתיך. בכל דבר שיש בו זכר לשם:

וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלהים יש להם שכר טוב, כענין שכתוב (תהלים סו טו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה, אבוא ביתך בעולות (שם פסוק יג), ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתוב (ויקרא א ד) ונרצה לו לכפר עליו, ואומר ריח ניחוח לה', ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה, וכתוב (תהלים קטז יח) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו. לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך, כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון, אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו, ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא, אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך, ועשית אחרי כן כאשר דברת, להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך: ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה ג ד) כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים וגו' טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה, כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות, ולא יחשבו בלבם ולא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה, אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה. ולפיכך יזהיר עוד (שם שם ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, כלומר שלא תרבה בנדרים, וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא, שהייתי סבור להקריבם, ובלב שלם נדרת אותם, עתה לא מצאה ידך לעשות כן, כי האלהים יקצוף על קול נדריך, וחבל המלאך הנזכר, את מעשה ידיך:

ואומרו מוצא שפתיך תשמור וגו', פירוש תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות פירוש לקיים הנדר אז תדור ותקיים הנדר, סמוך לנדרך, והוא אומרו ועשית כאשר נדרת, וכן היה הלל עושה שהיה מביא קרבנו לעזרה ואמר (פסחים ס"ו:) וכו', או שיעור הכתוב הוא על זה הדרך מוצא שפתיך תשמור מלדבר, ותעשה כאלו נדרת לה' אלהיך הגם שאינו אלא נדבה, והוא אומרו כאשר נדרת נדבה אשר נדבה רוחך, כי משמעות נדבה היא בלב כאומרו (שמות כ"ה ב') אשר ידבנו לבו, נדבה רוחו (שם ל"ה כ"א):

[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל' פסוק ג'] ככל היוצא מפיו יעשה. מוסב על השבע שבועה כענין שפירש בשעת שבועתו יעשה. לפי הזמן שפירש הן קרוב הן רחוק. וראייה לדבר בענין ב' דברים הללו פירש משה במשנה תורה כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. מוצא שפתיך תשמור ועשית. השבע שבועה וגו':

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הרחבה בעניין חשיבות" וכו']

וע"ד המדרש מוצא שפתיך תשמור ועשית, מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. כלומר ועשית בעל כרחך, אם הם נדרי מזבח כגון קרבנות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנאמר (ויקרא א) יקריב אותו לרצונו, ואם בענין הצדקה כל שכן שכופין וממשכנין. וכן דרשו רז"ל ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת. כאשר נדרת זה נדר, לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים שכתוב בהן (דברים יב) ה' אלהיך, נדבה כמשמעה, אשר דברת אלו קדשי בדק הבית, בפיך זו צדקה על שם שנאמר (ישעיה מה) יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב, כך דרשו רז"ל בתחלת ראש השנה: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הרחבה בעניין חשיבות" וכו']

נדבה. כי כל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וזה הדבר ברור:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מהו "תשמור"? מה הקשר", וכו']

וע"ד הקבלה (...) נדבה, שהנדבה נאצלת משם והיא סוף הבנין והיא התרומה כענין שכתוב (שמות לה) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', של מטה, והוא ששמענו הדברות מפיו, זהו אשר דברת בפיך, והוא קול ורוח ודבור, וזהו רוח הקודש, ועל זה דרשו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית:

אשר דברת בפיך. אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו:

ואומרו אשר דברת בפיך יתבאר על דרך אומרם בזוהר (ח"ג רצ"ד.) בפסוק (קהלת י' כ') כי עוף השמים יוליך את הקול כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו, והוא אומרו אשר דברת בפיך כי הגם שלא עשה אלא מחשבה פיך דיבר מה שחשב, ולזה דקדק לומר בפיך שאם לא כן למה הוצרך לומר בפיך וכי אין אנו יודעים כי הדיבור הוא בפה, ולדברינו יבא על נכון, ורבותינו ז"ל (ר"ה ו'.) דרשו הכתוב באופן אחר, וע' פנים לתורה:

וע"ד הקבלה מוצא שפתיך כנגד פי ה', וזהו החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו, אפילו שלא בשבועה כלל. ואמרו רז"ל לאו לאו תרי זמני שבועה היא, שהרי הקב"ה אמרו במבול בפסוק (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחח, וכתיב (ישעיה נד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, אבל פעם אחת אינו שבועה אבל הוא חיוב לקיים דברו, ומזה אמרו על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו מי שפרע. ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה המכוון באמצע בין עשר אצבעות ידים, ובברית מילה בין עשר אצבעות רגלים, והנה הפה שביעי בנקבי הראש שהם שבעה, שני אזנים שני עינים שני נחירים והפה הוא השביעי, והקב"ה בחר בשביעי, ברא שבעה רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, ברא שבעה ימים ובחר בשבת, וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו וזהו (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו. וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב (תהלים מד) ולא שקרנו בבריתך: והנה ישראל כשהיו עוברים על היוצא מפיהם אמר להם משה (במדבר יד) למה זה אתם עוברים את פי ה', ולכך אמר מוצא שפתיך תשמור, כלומר חייב אתה לקיים מוצא שפתיך שהוא כנגד שמור זהו מוצא שפתיך תשמור, ואין צריך לומר המצות זהו תשמור ועשית, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו מצות עשה, ואין צריך לומר הנדר שהוא למעלה מן המצות וזהו כאשר נדרת לה' אלהיך.