גדלים. ציצית צריך שיהא גדול וקלוע:

גדלים תעשה לך. אמרו המכחישים שהוא מצוה בפני עצמה בלילה כמו הציצית ביום על כן כתוב אשר תכסה והמעתיקים העתיקו כי זאת מצות הציצית ביום ופירוש גדלים כמו בבנינה גדלים מעשה שרשרות. והמכחישים הוציאוה מגזרת גדולה ואנחנו מאמינים בדברי קדמונינו לבדם והזכיר זה הכתוב לבאר על ארבע כנפות

גדלים תעשה לך. נקראו הציציות גדלים.

גדלים תעשה לך. (יבמות ד. ספרי) אף מן הכלאים לכך סמכן הכתוב:

(...) ונסמך לשעטנז בעבור הציצית שהוא מותר:

וקבלו רז"ל כי מה שנסמכה פרשת ציצית לכלאים להורות שמצות ציצית דוחה אסור כלאים, ודרשינן סמוכין, שאם לא בא להתיר כלאים במצות ציצית למה הוצרך להזכיר כאן אסור כלאים ולהסמיכו למצות ציצית, והלא כבר הוא מוזכר בסדר קדושים.

[מובא בפירושו לפרק כ' פסוק ז'] זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא) מחלליה מות יומת (במדבר כח) וביום השבת שני כבשים וכן (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. וכן (ויקרא יח) ערות אשת אחיך (דברים כה) יבמה יבא עליה. הוא שנאמר (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.

[מובא בפירושו לפרק ט"ז פסוק ט'] ומה שאמר תספר לך בלשון יחיד ובמקום אחר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום בלשון רבים, דרך הכתובים להזכיר המצות פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים, ואחר שהזכיר המצות בלשון רבים יחזור ויזכירם בלשון יחיד, כדי שלא יחשוב היחיד להפטר ממנה בכלל הרבים ולהנצל מענשה לכך יחזור וידבר עם כל יחיד ויחיד, כענין מצות ציצית שהיא אמורה בלשון רבים (במדבר טו) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וחזר והזכירה בלשון יחיד (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. ואין צריך לומר במצוה אחת בפסוקים רבים, שאפילו בפסוק אחד מצאנו לשון רבים ויחיד, הוא שכתוב (ויקרא יט) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, ורבים כן. ועוד טעם אחר, שאלו נכתבה המצוה בלשון רבים ולא בלשון יחיד הייתי אומר שהמצוה אינה אמורה אלא לב"ד ואין כל אחד ואחד מישראל חייבין בה, לכך הוצרך הכתוב לחזור ולהזכירה בלשון יחיד. וכן במצות לולב הזכירה בלשון רבים (שם כג) ולקחתם לכם ביום הראשון, ולא נזכר בשום מקום לשון יחידי, הרי הזכיר שם ושמחתם לפני ה' אלהיכם, ואי אפשר להבין שתהא המצוה אמורה לב"ד ולא לכל ישראל שהרי כל ישראל חייבין הם בשמחת המועדים, וכבר מצינו בלשון יחיד ושמחת בחגך.

על ארבע כנפות כסותך. ממה שכתוב בפרשת ציצית (שם) על כנפי בגדיהם, היה האדם מבין לחייב בציצית כל מה שנקרא בגד, כענין שכתוב (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל, ואפילו אין לו אלא שתי כנפים או שלש בלבד, שהרי הוא אומר כנפי בגדיהם, אבל הכתוב הזה יגלה עתה שאין חיוב הציצית בכל בגד אלא אם כן יש לו ארבע כנפים, כענין הטליתות והסדינין וכיוצא בהן, וטלית בת שתים ושלש כנפים פטור מן הציצית שהרי כתוב ארבע, אבל בעלת חמש חייבת בציצית, שהרי יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חמש ארבע. וכן אמרו רז"ל על ארבע כנפות כסותך, ארבע ולא שלש, אתה אומר ארבע ולא שלש או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש, ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש, מרבה אני בעלת חמש שבכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע:

וסוד מצות ציצית כבר הזכרתיו במקומו בפרשת ויאמר. (במדבר טו) ולשון גדילים שהזכיר כאן במלבוש הציצית הוא רמז למה שכתוב (תהלים קד) ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, והבן זה, כי הלובש ציצית בל"ב חוטין הוא דוגמא, וזה מבואר:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה התורה מוסיפה ללמד" וכו']

אשר תכסה בה. כי יקח. רמז להא דאיתא בנדרים (כ, ב) ר' אליעזר אומר מגלה טפח ומכסה טפח בעת ביאה. ד"א אשר תכסה בה. כי יקח. רמז לת"ח שמאפיל בטליתו. ד"א רמז כי יקח אשר תכסה מלמד שמכסין לו על עונותיו.