ואם ישוב הנגע וגו'. (ת"כ) יכול חזר בו ביום יהא טמא ת"ל ושב הכהן ואם ישוב מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:

ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו ואם ישוב הנגע ופרח בבית, משל חזר איש פלוני למקומו. והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון, כמו, ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (לעיל יג יב), אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג), והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו, שאין זה נגע נולד ופושה, אלא צומח, וחוזר וצומח כאיש שהלך לו, וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם. וטעם הפריחה כבר פירשתיה. וכן צרעת פורחת היא (לעיל יג נז), בבגדים: ועניני הכתובים האלה כפי המדרש. ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח, או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון, צרעת ממארת היא ונתץ את הבית, לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם: ולא הוצרך לומר, ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה, כי הכתוב נמשך למעלה, לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון, צרעת ממארת היא. ואמר עוד (פסוק מח) ואם בא יבוא הכהן, בביאה השנית הנזכרת, וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו, כלומר שלא חזר בו. ונלמד עתה, שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ. וזה תיקון המקראות כמדרשם, שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם: ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה, כי פשה במקום הזה כטעם פרח, ושניהם ענין צמיחה, כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו, וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו, כי הכל ענין גידול, וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף. ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר, כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י), ונוספה נחלתן (במדבר לו ד), ויאמר בדבר החוזר, כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיה יא יא), ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא. והנה ענינו שחזר הנגע: והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה, כאשר הזכרתי במלת פריחה. ואם כן יאמר הכתוב, ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר טמא מוחלט, ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח, יטהרנו, כי נרפא בחליצה וטיחה:

[מובא בפירושו לפסוק מ"ד] ובא הכהן וראה והנה פשה. (ת"כ) יכול לא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה נאמר צרעת ממארת בבתים ונאמר צרעת ממארת בבגדים מה להלן טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה א"כ מה ת"ל והנה פשה אין כאן מקומו של מקרא זה אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה שלא פי' בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית ת"ל ושב הכהן ובא הכהן נלמד ביאה משיבה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. ואם חזר נותץ לא חזר טהור (ת"כ) ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל (ובא) ואם בא יבא במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשונה הרי כבר אמור אם בפושה בשני הרי כבר אמור הא אינו אמור (ובא) ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה. זה העומד מה יעשה לו יכול יפטר וילך כמו שכתוב כאן וטהר את הבית. ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי מה יעשה לו ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה אף בתחתונה כך וכו' כדאיתא בת"כ. גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחרי חליצה וקיצוע וטיחה ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא. ואם ישוב. ונתץ. והבא אל הבית. והאוכל בבית. ובא הכהן וראה והנה פשה. ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה ומה יעשה לו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:

[מובא בפירושו לפסוק מ"ח] וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא את הרפוי ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה ושבוע שלישי וכן המקרא נדרש ואם בא יבא בשני וראה והנה לא פשה יטיחנו ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית אם לא חזר לסוף השבוע כי נרפא הנגע. ואם חזר כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה:

והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון, שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור. אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו גזרה שוה, זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כהנים ז ז), לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה, אבל נלמד (בתורת כהנים שם ה-י) מגזירה שוה אחרת שאמר (פסוק מח) ואם בא יבא הכהן, שנדון ביאה שלישית כביאה שניה. והנה הכתובים כמשמעם, והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני: ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז) במה הכתוב מדבר וכו', סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה. וכן מה שאמרו שם (בתורת כהנים פרשה ז ו) אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה, מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה, הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים, והוא דבר נאה ומתקבל:

[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסבר לכל הפרשה" וכו']

ואם ישוב הנגע ופרח בבית. הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון, ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו, כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו. אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (לעיל יג מז), שהוא נגע ומכת אלהים, שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא:

ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם", אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית, ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון, נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה, וזהו טעם "בבית", כי בכל הבית יהיה דינו כן. והטעם, כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא, אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו. וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג) אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית, אין לי אלא במראיו, שלא במראיו מנין, ת"ל ופרח:

הקצות. ל' העשות וכן הטוח אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן והוא משקל לשון כבד כמו כפר דבר:

אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה.