מפרסת. כתרגומו סדיקא: פרסה. פלאנט"ה בלע"ז: ושסעת שסע. שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין כתרגומו ומטלפא טלפין שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברות (שם):

מפרסת פרסה. ציפורן אחד כעין מנעל ולא צפרנים בכל אצבע בארנבת ושפן: ושסעת שסע. מובדלת הפרסה לשנים ולא פרסה אחת שלימה כסוס וחמור.

מפרסת. שם התואר וכן מקרין מפריס והטעם כל שהוא מתוארת שהיא בעלת פרסה: ושוסעת שסע. שם התאר והטעם שפרסותיה שסועות:

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע. פרש"י למעוטי גמל שפרסותיו סדוק' מלמעלה ומלמטה הם מחוברות וצ"ע דא"כ היה לו למעט גמל מדין שסועה ולכתוב ושסע איננו שוסע:

גרה. כך שמו ויתכן להיותו מגזרת מים הנגרים (ש"ב יד) שהוא נגרר אחר הפה ותרגומו פשרא שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונמוח:

מעלת גרה. מגזרת גרון ומעלת פועל.

מעלת גרה. מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:

מעלה גרה. מעלת את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה:

בבהמה. תיבה יתירה היא זו לדרשה להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה. טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם. והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו: וחזר ואמר (פסוק ח) מבשרם לא תאכלו, ללאו. וכתב רש"י, אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, מה אלו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות וכו': ולשון ספרא (פרק ג ב) מה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה, נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר, נמצאת מצות עשה שלהן מן הכתוב, מצות לא תעשה מקל וחומר. עד כאן הברייתא: אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה, שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין. וכך אמרו באחותו שאסר הכתוב אחותו בת אביו או בת אמו (להלן כ יז), והוצרך לרבות בכתוב אחותו שהיא בת אביו ובת אמו אע"פ שבאה בקל וחומר ויש בה שם שתיהן, לומר שאין מזהירין מן הדין, כדאיתא ביבמות בפרק כיצד (כב:). אבל הברייתא הזו, או שהיא שנויה כדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין (נד.), או שאינה מתרצתא: והטעם במלקות שאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאין מפריס פרסה, ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה, אין צורך לקל וחומר כלל:

כל מפרסת וגו' מעלת גרה. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (חולין נט.) כל בהמה שמפרסת פרסה היא מעלת גרה, חוץ מן החזיר, והוא אומרו כל מפרסת וגו' מעלת גרה, פירוש בידוע שהיא מעלת גרה, ומיעט אחר כך החזיר שיצא מהכלל. ואולי ממה שלא הוציא מן הכלל סמוך להודעת הכלל רמז שאפילו החזיר בכלל, על דרך אומרם ז"ל (רבינו בחיי בשם תנחומא) למה נקרא שמו חזיר שעתיד לחזור להיות מותר, ומעתה כלל כל מפרסת וגו' היא מעלת וגו' לא יצא מכללו דבר, ועל זמן מהזמנים אמר החזיר שהוא מפריס וכו' לא יגר:

אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה והלא באזהרה היא אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה (זבחים לד):

אותה תאכלו. ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה. לשון רש"י, וכך היא בתורת כהנים (פרק ג א): והרב רבי משה אמר (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג) שהוא למעט בשר האדם, אותה תאכלו ולא אדם, ובשרו וחלבו בעשה. ולא מצינו שידרש כן לרבותינו. ושמא חשב זה ממה ששנינו שם בת"כ (פרק ד ד) יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהיו בלא תעשה על אכילתן, תלמוד לומר זה לא תאכלו, זה בלא תעשה על אכילתו, ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן. וידון הרב מזה שאינו בלא תעשה, אבל הוא בעשה, ודרשו מן הכתוב אותה תאכלו: ואין הדבר כן, שבפירוש אמרו חכמים (כריתות כא:) בדם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים שאפילו מצות פרוש מדבריהם אין בו, ואם היה בשרו אסור, כל היוצא מן הטמא טמא. (בכורות ה:), ודם השרץ ודם האדם מעטו אותן חכמים מאסור דם, ואמרו (מכשירין פ"ו מ"ה) דם השרץ כבשרו, ולוקה עליו משום שרץ שאין בו משום דם, ועשאוהו כבשר. אבל מה שאמרו שאינן בלא תעשה על אכילתן, לומר שלא נמנעו ממנו והן מותרין. אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי, אבל המת למדו בו (ע"ז כט:) מגזירה שוה מעגלה ערופה שאסור בהנאה:

ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים. כל הבהמות והחיות והעופות הדגים ומיני ארבה ושרצים שאמר הקב"ה לישראל מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את הגוף ולפיכך נקראו טמאים. ואף בתלמוד. עכו"ם שאוכלים שקצים ורמשים חבול גופייהו: