והפשיט את העולה. מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה. ואמר והפשיט, ונתח, כי בבעל הקרבן ידבר, כאשר אמר (בפסוק ד) וסמך ושחט, כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר. ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (פסוק ז). וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר, ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (פסוק ט), בעל הקרבן, ואחרי כן והקטיר הכהן: ואמר לשון רבים ונתנו, וערכו, כי בכל מצות הכהונה יאמר כן, בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה, וברב עם הדרת מלך. (משלי יד כח). אבל איננו עכוב, שהרי לימד למטה (פסוק יב) וערך הכהן אותם:

והפשיט. כהן או הלוי נלוה אליו:

[מובא בפירושו לפסוק ה'] ושחט את בן הבקר. קבלת רז"ל שהשחיטה כשרה בזר ולכך אמר ושחט בלשון יחיד ולא אמר ושחטו כמו שאמר והקריבו וזרקו בלשון רבים, וחזר בלשון יחיד ואמר והפשיט את העולה כלומר מי ששחט הוא יפשיט, או לוי או ישראל, וכן כתוב (דברי הימים ב לה) והלוים מפשיטים.

והפשיט את. לפי שמצינו בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהכל נשרף עור ובשר ופרש הוצרך לפרש כאן אע"פ שכולה כליל ונשרפת שטעונ' הפשט ואין העור נשרף:

והפשיט את העולה. (ת"כ) מה ת"ל העולה לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:

אותה לנתחיה. (ת"כ) ולא נתחיה לנתחים:

והפשיט, ונתח, ונתנו בני אהרן אש. אין זה הסדר, שהראוי שיערכו הכהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה, וכך היה סדר המערכה בתמיד (יומא לג.). וכן מה שאמר (פסוק ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש, ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ במים (פסוק ט), אין הצואה שיעשה כסדר הזה, כי העריכה היא הקטרת הנתחים שצוה למטה (פסוק ט) והקטיר הכהן את הכל, ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם, אבל תחלה ינתח וירחץ, ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר: אבל ענין הכתוב, שהקדים זריקת הדם, ללמד שהיא קודמת לכל דבר, ואחרי כן צוה בהקטרת האברים, ואמר שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים, ואז יקטיר הכל כאחת, וזהו שאמר "את הכל". והכונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש, והקטיר, ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם, עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת: וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש, ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת התמיד שנצטוינו (להלן ו ה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, והיא קודמת לכל דבר המזבח, כמו שמפורש במסכת יומא (לג.):