לנגף. את עם מצרים ב"עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים" (תהלים עח, מט). כי אמנם יאמר 'נגף' על כל מכה גם בלתי מות, כאמרו "ונגפו אשה הרה, ולא יהיה אסון" (להלן כא, כב). המשחית. את עם מצרים בעברה וזעם וכו'.

וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. על דרך הפשט מפני שישראל היו סבה בפרסום האלהות בעולם בגאולה זו של מצרים על כן נצטוו במצות הפסח לעשות ענינים מפורסמים כנגד המלך הרשע שהיו ברשותו לבזות אמונת המצריים לעיניהם ולקבוע בלב אמונת הקב"ה ויראתו, ומזה נצטוו לשחוט אלהיהם ולאכלו צלי לא מבושל בקדרה כי אם צלי אש להיות הענין נגלה ומפורסם יותר לכל הנכנסים בבתים ואף לעוברי דרך יתפרסם בריחו, וכדי לפרסם הענין עוד נצטוו לתת מן הדם במשקוף ובמזוזות שהם מקומות נגלים ומפורסמים להורות שמדת הדין מתוחה כנגד המצריים וכענין שכתוב (עמוס ט) הך הכפתור וירעשו הספים וגו': וע"ד הקבלה צריך אתה לדעת כי הכתוב הזה רמז לאותיות השם המיוחד והזכיר זה למעלה דרך בנין, הוא שאמר על שתי המזוזות ועל המשקוף כי כן דרך המסדר הבנין לסדר תחלה המזוזות ואחרי כן ישים עליהם המשקוף, אבל עתה הקדים המשקוף ואחרי כן שתי המזוזות, ובכאן תבין סוד הכתוב (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, גם מאמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל, שני פתחים סלקא דעתך אלא אימא שעור שני פתחים, והנני מוסיף באור בכתוב הזה ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם, השם בתשלומו, וזהו והיה הדם לכם לאות, מלשון אותיות, על המשקוף הוא"ו, ועל שתי המזוזות שתי ההי"ן, זהו שאמר ופסח ה' על הפתח, לשון פסיעה כלומר ידלג משם, ולא יתן המשחית לבא, בו מפני שהוא חתום בחותמו, והבן זה. ואם כן היו ד' מזבחות כנגד ד' אותיות השם, וכן אמרו במדרש ד' מזבחות היו לאבותינו במצרים ואלו הם המשקוף ושתי המזוזות והסף והיה הסף כלי קטן ועגול וכן עוד ד' כוסות של פסח כנגדם כוס ראשון של קדוש כנגד אות יו"ד שהוא קדש וכן הוא אומר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש, כוס ב' שאומר עליו ההגדה והוא ספור הנסים כנגד אות ה"א שמשם נמשכים הנסים והמכות, כוס ג' של ברכת המזון כנגד אות וי"ו שנקרא שמים ממה שכתוב (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים, ומשם בא המזון ממה שכתוב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כוס ד' שאומר עליו שפוך חמתך כנגד ה"א אחרונה שהיא מדת הדין וזה מבואר: ויתכן עוד לפי הפשט כי אות הדם רמז לחיים ומיתה, מיתה בשונאיהם היא מכת בכורות וחיים לישראל כי הדם הוא הנפש, וכיון שנעשה בהם זכרון זה ולא יתן המשחית.

ופסח. וחמל וי"ל ודלג:

ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא כמו (בראשית כא) ולא נתנו אלהים להרע עמדי:

ולא יתן המשחית. לא יניחנו כמו כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה.

וטעם ולא יתן המשחית. המלאך המשחית בעולם בעת הנגף, כענין ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך (ש"ב כד טז), לא המשחית במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה:

והנה המשחית ברשותו ואם יניחנו כאילו נתן לו רשות:

ולא יתן המשחית. קשה להרב משה דהא בהגדה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וי"ל דה"פ אני בכבודי וגם המלאך ולא המלאך לבדו כי לא יתרץ כן שיהיה הקב"ה בלא מלאך:

וענין המשחית הזה הוא מלאך המשחית שאין להבין אותו על המכה במצרים כי הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה, ובאר הכתוב ופסח ה' שהוא בעצמו המכה במצרים על הפתח ולא יתן רשות למלאך המשחית בעולם בשעת המגפה שיבא אל בתיהם, וכענין שאמר בדוד (שמואל ב כד) ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך, ולמדנו הכתוב הזה כי אע"פ שהקב"ה הוא המכה, המלאך המכה היה שם הוא וכחותיו הרבים שכלן כחות מדת הדין הממונין על הדין כמלך שהוא עובר ממקום למקום לעשות נקמה באויביו ובאין עמו ספקלטורין אבל אותם ספקלטורין לא היו רשאין להכות כלל ולא מצאו ידיהם לפעול במנויים בלילה ההוא במצרים, כי המניעה הזאת באה להם מאת הקב"ה שהוא לא רצה לעשות נקמה כי אם על ידו, ולכך לא היו רשאין להשחית במצרים כי הוא יתברך מנעם מזה וכענין שדרשו אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח, אבל בישראל אין להם מניעה והיה אפשר שישלוט עליהם אחד מן הכחות המשחיתים ולכן הוצרכו לאות הדם כי לולא האות היו משחיתים, וזהו שאמר ולא יתן המשחית כלומר ולא יתן רשות למלאך המשחית שיבא אל בתיכם, והמובן מזה כי לולא האות היה בא לפי שענין אפשרי היה לא נמנע כאשר על מצרים ומעתה יהיה נמנע בסבת האות:

לנגף. את עם מצרים ב"עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים" (תהלים עח, מט). כי אמנם יאמר 'נגף' על כל מכה גם בלתי מות, כאמרו "ונגפו אשה הרה, ולא יהיה אסון" (להלן כא, כב). המשחית. את עם מצרים בעברה וזעם וכו'.