ויהי כל נפש וגו' ויוסף וגו'. צריך לדעת למה אמר ויהי לשון צער, ואם על הגלות אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אומרו כל. עוד למה הוצרך לחזור להודיע מנין יוצאי ירך יעקב וכבר השמיענו וידענום. עוד מה הודעה זו כדבר חדש ויוסף היה במצרים. ואולי שיכון הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ל"ו) שעתיד היה יוסף להעמיד י"ב שבטים ומי סבב שלא העמיד אלא ב' הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו ע"כ, הא למדת שזולת זה הי' יוסף מעמיד י"ב שבטים, והוא אומרו ויהי לשון צער שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אומרו כל נפש וגו', ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא ע' ואמר ויוסף היה וגו' ודין גרמא שלא היו, יוצאי ירך יעקב אלא ע' נפש שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד י"ב שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים יחד.

ויהי כל נפש. פי' עם יוסף שהיה במצרי' הי' שבעי' ואז לא יצטרך למנות יוכבד שנולדה בין החומו' מהר"ר שלמה בן פרחון ז"ל, לכך מנאן עכשו אע"פ שמנאן בחייהן לפי שהיה ר"ל אחר כן וירבו ויעצמו להודיע לך שארבעים [ששבעים] נפש לבד עצמו ורבו עד שש מאות אלף רגלי:

ויהי. מלת יהי היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו. ובעבור היות בה"א מן הגרון. פתחו במלת יהי היו"ד הראשונה בקמץ קטן יהי. והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשו"א נח נראה. כמו הבי"ת במלת ירב והיה ראוי להיות יהי. רק יכבד על הלשון על כן העלימוהו. וננקד הה"א בחירק. על כן לו יהי. כי הוא אמר ויהי. ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד השיבו הטעם מלרע והניעו היו"ד בשו"א. יהי כן ה'. על כן אין בבנין הקל פעל שיהיה האות המשרת בשו"א רק זאת הגזרה. וגזרת ויחי יעקב. והיה זה כי השתים האותיות שלו שרש מאלה השתי גזרות. ויחי. ויהי השתי האותיות הם מאותיות הנוח. והם יו"ד ה"א היה חיה. ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח פעמים שאינם נראים בסוף המלה בא האות המשרת שהוא היו"ד עליהם בשו"א ולא כן בכל הגזרות בבנין הקל:

עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו' לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל ביניהם כולם צדיקים כולם חכמים כולם בלב שלם זה על זה וכאלו כולם נפש אחת, והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים בין לצד האחוה כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצדקות כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת, ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':

יצאי ירך. רמז לקרוב אליו אבר המוליד כמו להסך את רגליו.

כי ששים ותשע היו אך יעקב יחשב בראשונה. על כן כתב בתחלה את יעקב כמו שאמרנו למעלה ופרשה הראשונה ויגש אליו כתוב יעקב ובניו והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והעד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים במספר הוא ושני בניו:

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל:

[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"א פסוק ט"ז] ודע כי היו שבעים זקנים ומשה על גביהם ועמו היו ע"א, בדוגמת שבעים שרים של מעלה שהם שרי שבעים אומות והקב"ה עליון על כלם ועמו הם ע"א, ובמספר הזה היו יורדי מצרים ועם יעקב ע"א, גם הסנהדרין בבהמ"ק היו שבעים והם הנקראין סנהדרי גדולה ועם הנשיא שעל גביהן הם ע"א: ותמצא בפרקי רבי אליעזר אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו באו ונבלבל לשונם, והם הם בית דינו של הקב"ה שנאמר עליו וה' בכל מקום הוא ובית דינו: ומעתה הבן הכתוב שאמר (שמות א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הם שבעים נפש מכחו של יעקב, וכנגד איש וביתו באו שהכוונה בו הוא ובית דינו באו, ושם כתבתי השם הגדול המפורש מספרו ומלויו ע"א, וכן תמצא השם הכנוי אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין שהוא ע"א כשהוא מלא בוא"ו כדי לכלול הוא ובית דינו, והוא שכתוב (עמוס ז) והנה אדוני נצב על חומת אנך. ואמר הכתוב ויעמד אותם סביבות האהל, שהעמיד משה ע"ה שבעים הזקנים סביבות האהל כשם שהעמיד הקב"ה שבעים מלאכים סביבות כסא הכבוד: ועתה ראה גם ראה מעלתו של משה כי היתה נבואתן של שבעים זקנים נאצלת מכחו של משה כשם שכחות שבעים המלאכים נאצלים מכחו של הקב"ה, זהו ויעמד אותם סביבות האהל כי הארון שבאהל הוא דוגמא לכסא הכבוד וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה:

ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:

עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו' לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל ביניהם כולם צדיקים כולם חכמים כולם בלב שלם זה על זה וכאלו כולם נפש אחת, והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים בין לצד האחוה כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצדקות כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת, ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל:

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל:

[מובא בפירושו לפסוק ב'] והזכיר יוסף באחרונה לשני טעמים האחד כדי שלא ישתררו בני הגבירות על בני השפחות, ועל כן נכתבו דן ונפתלי גד ואשר שהם בני השפחות באמצע בין בנימן ויוסף, והשני מפני שיוסף היה גדול שבכלן במעלה וכבוד לכן הזכירו באחרונה דרך שפלות, כי כן דרך הצדיקים כל זמן שהקב"ה מוסיף להם כבוד וגדולה הם מוסיפים בעצמם שפלות וענוה, שכן מצינו ביהושע בן נון אחר שסמך משה רבינו ע"ה את ידיו עליו ונתמנה פרנס על ישראל בחייו של משה מה כתיב שם (דברים לב) וידבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון, הזכיר הכתוב הושע ללמדך שלא נתגאה בסבת מעלתו אלא השפיל את עצמו.