לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך אלו ראשי גלויות שבבבל שרודים את העם בשבט הממונים ע"פ המלכות (סנהדרין ה): ומחקק מבין רגליו. תלמידים אלו נשיאי א"י:

עד כי יבא שילה. פי' אחיה השילוני שהיה מעיר שילה והוא בישר לירבעם שנקרעה מלכותו של דוד ממנו ונתנה לו עשרה חלקים (מ"א יא, ל).

לא יסור שבט מיהודה. המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה שילה. כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין:

לא יסור שבט מיהודה. לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה וכן היה הלא תראה כי דגל יהודה נוסע בראשונה. גם אמר השם יהודה יעלה תחלה:

והזכיר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה. כי איך יתכן שיתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב ולא יתנבא עליו ולא יבשרם בו ויזכיר הגאולה העתידה הרחוקה בגואל האחרון שבאחרית הימים. ומפני זה אמר עד כי יבא שיל"ה והוא רמז על מש"ה. ובאור הכתוב כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה שתשוב המלכות והממשלת לבית לוי והוא משה רבינו הגואל הראשון המולך על ישראל כענין שכתוב (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. כי כל ישראל נאספו אליו ועל זה אמר ולו יקהת עמים. וישראל נקראו עמים כענין שכתוב (דברים לג) אף חובב עמים. הרי לך הפרשה מבוארה בברכת יהודה בן יעקב ובגאולה העתידה הקרובה להם: ויש שפירש לא יסור שבט מיהודה כי לא מצינו מלכות ליהודה עד עמוד דוד המלך. וע"כ יאמר הכתוב לא יגיע אחד מבני יהודה לשבט מלכות ולא יגיע אחד מבין רגליו למחוקק והוא מלשון (שמות ג) אסורה נא ואראה. (רות ד) סורה שבה פה. עד כי יבא שילה. עד אשר יחרב משכן שילה והוא מלשון כי בא השמש. וכן מצינו מפורש בכתוב שלא היתה המלכות ליהודה עד שחרב שילה והוא שאמר דוד (תהלים עח) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. שהרי אחר שנחרב שילה בא שמואל הנביא ומשחו לדוד: ויתכן לפרש כי הפרשה הזאת כפשוטה תבאר בברכת יהודה בן יעקב ותרמוז בשני המשיחים העתידים דוד המלך ומלך המשיח:

לא יסור שבט מיהודה. כשתהיה לו המלכות, כמו שאמר "וכלביא מי יקימנו", לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל, כאמרו "וחסדי לא יסור ממנו, כאשר הסרתי מעם שאול, אשר הסרתי מלפניך" (שמואל ב ז, טו). אבל כשנפלה המלכות ביד האמות, לא היה זה מין 'הסרה' שיסור הדבר ממקום למקום, אבל נפסד לגמרי, כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה, אבל אבד לגמרי, ולא תפל הסרה על הבלתי נמצא כלל.

לא יסור שבט מיהודה. רבו הדעות בפירוש פסוק זה והמעיין יבחר בפירוש מהרי"א כי הוא קבץ כל הדעות וכל מה שדברו בו רוב המפרשים ע"כ משכתי ידי מלהעלות זכרונם על ספר כי יאריך הסיפור.

לא יסור שבט מיהודה. אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה: אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים. ולא יתכן מאמר רבי אברהם שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז) שבט מישור שבט מלכותך, שבט מושלים (ישעיה יד ה), שבט למשול (יחזקאל יט יד): והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל (דהי"א כח ד). ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו: וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות: והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה' אלהיכם מלככם (ש"א יב יב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה: ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ"א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני: וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום: ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה': וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא:) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון:

וכתב הרמב"ן ז"ל בפשט הכתוב הזה לא יסור שבט מיהודה כי יעקב הוריש המלכות והממשלה ליהודה וברך אותו שלא יסור המלכות משבט יהודה אל אחד משאר השבטים. והבטיח כי כאשר יהיה המלכות לישראל לא יהיה רק משבט יהודה. ואין ענין הכתוב שלא יסור המלכות מיהודה מעת שיחל שהרי פסוק מלא הוא (דברים כח) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' ואין לנו היום מלך ושרים אבל בא הכתוב לומר שכל זמן שתהיה המלכות לישראל ליהודה הוא ראויה ואם תתבטל מלכותם מפני חטא ליהודה תשוב וזאת הבטחת הכתוב הזה. וע"כ אמר דוד ע"ה (דה"א כח) ויבחר ה' אלהי ישראל בי להיות מלך על ישראל לעולם. כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי. וכתיב (דה"ב יג) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח. ולפי שלא נתנה המלכות כי אם לשבט יהודה לכך נענשו המלכים שלא היו משבט יהודה ולא הצליחה מלכותם. כענין שאול המלך הראשון לישראל שנהרג הוא ובניו ולא היתה מלכות של קיימא. וכענין החשמונים שאבדה מלכותם ונענשו במדה כנגד מדה. ותחת שהיו רוצים למלוך ולא היה משפט המלוכה היו עבדים לעבדיהם כי הש"י המשיל עליהם עבדיהם והכריתום והוא מה שאמרו רז"ל כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. והוא מה שאמר הנביא (הושע ח) הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי. ומלבד טענה זו שלא היו החשמונאים מזרע המלוכה עוד יש בו טענה אחרת שלא היה להם למלוך לפי שהיו כהנים ונצטוו בתורה (במדבר יח) תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת. וכיון שכן הוא לא היו ראוים לבקש מלכות רק לעבוד את עבודת ה' ומפני זה נענשו בעונש זה: וכן אמרינן בירושלמי אין מושחין מלכים מן הכהנים אמר רבי יהודה (דברים יז) למען יאריך ימים על ממלכתו מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים וגו' ע"כ:

[מובא בפירושו לפסוק ט'] גור אריה וגו'. רז"ל (זהר ח"א רלז:) אמרו מתחילה גור ואחר כך אריה וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אומרו מטרף בני עלית. ורז"ל אמרו שעל אומרו טרוף טורף הוא אומר לו בני עלית פירוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז"ל תתפרש תיבת בני למעלה ולמטה על זה הדרך מטרף בני פי' יוסף עלית, גם על זה הדרך מטרף של יוסף בני פירוש אתה בני עלית, ואמר תיבת בני לשון חיבה וקירוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשוד אחד מהם, אלא שדברי רז"ל הם דברי קבלה: עוד צריך לדעת אומרו כרע רבץ וגו' מי יקימנו כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים למה דבר לשון נסתר ושינה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח כאומרו אתה יודוך וגו' בני עלית: אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות. גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (וישלח ל"ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז"ל (קהלת יעקב) כי הוא נפש ר' חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב"ת ידים. ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאוה ללכת בדרך הטוב והוא סוד נשמת הגרים המתגיירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדושה, ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו ונעמה העמונית, ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה כאומרם ז"ל (ב"ק לח:) ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. והוא סוד אומרם ז"ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר, והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה והוא סוד אומרם ז"ל בזוהר (ח"א" רנח.) דנגעו רגלין ברגלין כי כל בחינה תברר בחינתה, ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה' אשר יעץ על יהודה ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (ב"ר פ' פ"ד) כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדיבור נעלם דבר איסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא שבקדושה פרץ וזרח שהיו שבוים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם, וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב: והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה פירוש מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באומרו אתה יודוך אחיך מלבד מה שפירשתי במקומו כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך פירוש לא היה לך אלא גדולת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות, וצא ולמד מה גדולה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה, ופירש מנין זכה לעלות מעלה זו ואמר מטרף בני עלית פירוש מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם מזה היתה עלייתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדולה לדורות אלא לך לבדך: ואומרו כרע רבץ וגו' פירוש כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (ד' ז') לפתח חטאת רובץ ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה, ורמז באומרו אריה ולביא כי בחינה שתקפה בנפש הלא היא בחינת ארי ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם מלכותו מלכות כל עולמים כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום צפינו לישועה:

לא יסור שבט מיהודה. מדרש אגדה לא יסור לא יפרח כמו סורי הגפן נכריה שהוא כמו לולבי הגפן: עד כי יבא שילה. עד שיחרב משכן שילה יבא לשון חרבן כמו לא יבא עוד שמשך וה"פ לא יפרח ולא ינץ מלך ביהודה עד כי יטוש משכן שילה וכן הוא אומר ויטש משכן שילה וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. ד"א לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כלומר לעולמי עד כי יבא שילה שהרי יבא משיח שהוא משבטו. מהרב ר' יצחק:

ויתכן לפרש כי הפרשה הזאת כפשוטה תבאר בברכת יהודה בן יעקב ותרמוז בשני המשיחים העתידים דוד המלך ומלך המשיח:

ומחקק מבין רגליו. תלמידים אלו נשיאי א"י:

אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות,

לא יסור שבט מיהודה. המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה שילה.

ופירוש מחוקק. סופר שיחוק על הספר:

וטעם מבין רגליו. שכן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי הקצין:

ומחקק מבין רגליו. שיהיה מזרעו שופט יושב על כסא, ו"בין רגליו" יהיו סופרי הדינים, כמנהגם.

עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו. וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה שילו שי לו שנאמר (תהלים עו) יובילו שי למורא:

עד כי יבא שילה. פי' אחיה השילוני שהיה מעיר שילה והוא בישר לירבעם שנקרעה מלכותו של דוד ממנו ונתנה לו עשרה חלקים (מ"א יא, ל).

לא יסור שבט מיהודה. אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה: אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים. ולא יתכן מאמר רבי אברהם שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז) שבט מישור שבט מלכותך, שבט מושלים (ישעיה יד ה), שבט למשול (יחזקאל יט יד):

לא יסור שבט מיהודה. המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה שילה. כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין:

שילה. יש אומרים כדרך המתרגם ארמית כטעם שלו. ויש אומרים שהוא מגזרת ובשליתה. ויש מי שהוציאו מלשון קדמונינו ז"ל שליל. ויש מי שפירש אותו על עיר שילה. ויפרש יבוא כמו ובא השמש. או עד כי יבוא קץ שילה. כי כן כתוב ויטוש משכן שילה. ואחר כן ויבחר בדוד עבדו גם זה איננו רחוק. או יהיה שילה כמו בנו. והה"א תחת וי"ו כמו בתוך אהלה מגזרת לא תשלה אותי שפירושו לא תוליד:

עד כי יבא שילה. עד שיחרב משכן שילה יבא לשון חרבן כמו לא יבא עוד שמשך וה"פ לא יפרח ולא ינץ מלך ביהודה עד כי יטוש משכן שילה וכן הוא אומר ויטש משכן שילה וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. ד"א לא יסור מלכות מבית דוד ליתנו לאחר כמו שסר משאול עד כי יבא שילה מלך המשיח וכ"ש כשיבא משיח שהרי משיח בן דוד הוא ונמצא שלא יסור לעולם והה"ד ונאמן ביתך וממלכה עד עולם וכתיב וחסדי לא אסיר מעמו כאשר הסירותי מעם שאול ד"א לא יסור שבט מיהודה שלא ימלוך על כל ישראל עד כי יבא שילה כלומ' בשכם שנתחלקה שם המלכות ושילה ושכם היו קרובים זה לזה כדכתיב בין שילה ובין שכם ולכך נקט שילה ומ"מ ולו יקהת עמים לאחר שנתחלקה המלכות. ד"א לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כלומר לעולמי עד כי יבא שילה שהרי יבא משיח שהוא משבטו. מהרב ר' יצחק:

והזכיר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה שבא להורות על גאולת מצרים העתידה הקרובה. כי איך יתכן שיתחיל הגלות עתה ביעקב ובזרעו ולא יזכיר ענין הגואל הראשון הקרוב ולא יתנבא עליו ולא יבשרם בו ויזכיר הגאולה העתידה הרחוקה בגואל האחרון שבאחרית הימים. ומפני זה אמר עד כי יבא שיל"ה והוא רמז על מש"ה. ובאור הכתוב כי המלכות ליהודה עד זמנו של משה שתשוב המלכות והממשלת לבית לוי והוא משה רבינו הגואל הראשון המולך על ישראל כענין שכתוב (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. כי כל ישראל נאספו אליו ועל זה אמר ולו יקהת עמים. וישראל נקראו עמים כענין שכתוב (דברים לג) אף חובב עמים. הרי לך הפרשה מבוארה בברכת יהודה בן יעקב ובגאולה העתידה הקרובה להם: ויש שפירש לא יסור שבט מיהודה כי לא מצינו מלכות ליהודה עד עמוד דוד המלך. וע"כ יאמר הכתוב לא יגיע אחד מבני יהודה לשבט מלכות ולא יגיע אחד מבין רגליו למחוקק והוא מלשון (שמות ג) אסורה נא ואראה. (רות ד) סורה שבה פה. עד כי יבא שילה. עד אשר יחרב משכן שילה והוא מלשון כי בא השמש. וכן מצינו מפורש בכתוב שלא היתה המלכות ליהודה עד שחרב שילה והוא שאמר דוד (תהלים עח) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. שהרי אחר שנחרב שילה בא שמואל הנביא ומשחו לדוד: ויתכן לפרש כי הפרשה הזאת כפשוטה תבאר בברכת יהודה בן יעקב ותרמוז בשני המשיחים העתידים דוד המלך ומלך המשיח: ובמדרש שילה שי לו יובילו שי למורא ודעת אונקלוס שילה שהמלכות שלו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל כי מלת עד במקום הזה כמו לעד וע"כ בא הטעם בעד להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה ומזה תרגום אונקלוס עד עלמא ותרגום כי יבא שילה דייתא משיחא והמתרגם עד דייתא משיחא טועה. וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסק המלכות מיהודה. לעד לעולם והוא כלשון האמר בדניאל (דניאל ב) די לעלמין לא תתחבל: ויש לך להתבונן כי באמרו עד כי יבא שילה נכלל הגואל הראשון והגואל האחרון שיהיה בנו של יהודה ומזרעו ויזכה אז להכנס בארץ הקדושה ולרעות צאנו של מקום וזהו מאמר רז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה: ותמצא באלה הדברים רבה בפסוק פסל לך אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך עליהם בעוה"ז אף לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו שניכם באין כאחד מנין שכן כתיב (נחום א) ה' בסופה ובשערה דרכו. בסופה זה משה דכתיב (שמות ב) ותשם בסוף. ובסערה זה אליהו דכתיב (מ"ב ב) ויעל אליהו בסערה השמימה ע"כ. וזהו דבר הנביא (מיכה ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראך לא נאמר אלא אראנו כלומר למי שראה תחלה אראנו עוד. וע"כ סמך לו מיד אסרי לגפן עירה וגו'. המדבר בשבח הארץ בברכת הפירות וברבוי התבואה, והבן זה:

עד כי יבא שילה. הנה תבת "שילה" מרכבת משרש "שול" ומורה 'שולים', ומשרש "שלה" המורה 'שלום', כלומר, 'שלום הסוף'. אמר, שזה שאמר שיהיה ליהודה שבט ומחוקק בין אחיו בלבד בעוד שבטם קים יתאמת "עד כי יבא שילה".

[מובא בפירושו לפסוק א'] באחרית הימים. לקץ הימין, בבוא גואל, שיהיה אחרית ימי האמות אויבי ה' ומלכותם, שתתמלא סאתם עד סוף מלואה, כאמרו "כי אעשה כלה בכל הגוים.. ואתך לא אעשה כלה" (ירמיהו מו, כח). וכזה דבר בלעם באמרו "באחרית הימים" (במדבר כד, יד), כמו שהעיד באמרו "וקרקר כל בני שת" (שם פסוק יז), וכן הנביאים באמרם "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים" (מיכה ד, א), וזה הגיד יעקב בזה באמרו "כי יבא שילה ולו יקהת עמים אסרי לגפן עירה" וכו' (להלן פסוקים י יא).

[מובא בפירושו לפסוק ח'] ישתחוו לך בני אביך. תמלך על כל בני אביך, אבל לא על האומות "עד כי יבא שילה", כי אז לא על בני אביך בלבד אבל גם על האמות, כאמרו "ולו יקהת עמים".

ולו יקהת עמים. אסיפת העמים שהיו"ד עיקר הוא ביסוד כמו יפעתך ופעמים שנופלת ממנו וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל כגון נו"ן של נוגף ושל נושך ואל"ף (איוב יג) שבאחותי באזניכם (יחזקאל כא) ושבאבחת חרב (והוא ל' חרב ופירוש אימת חרב והוא ל' זיין) (מ"ב ד) ואסוך שמן. אף זה יקהת עמים אסיפת עמים שנאמר (ישעיה יא) אליו גוים ידרושו ודומה לו (משלי ל) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם. לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה ובגמרא דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא [דפומבדיתא] במסכת יבמות (דף קי). ויכול היה לומר קהיית עמים:

לא יסור שבט מיהודה. אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה: אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים. ולא יתכן מאמר רבי אברהם שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז) שבט מישור שבט מלכותך, שבט מושלים (ישעיה יד ה), שבט למשול (יחזקאל יט יד): ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שנאמר (ישעיה יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל יז), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי:) דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא. ויכול לומר קהית עמים, לשון רש"י: ואינו נראה לפרש ביקהת אם, אסיפת אם, ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שה"ש ג ח) כולם אחוזי חרב, שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם. וכן עוד שם רבים, וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה.) ר' יהושע קיהה וטהר, שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבבא מציעא (נב:) מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו. ובעלי הדקדוק (הרד"ק, ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ביקהת ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, יקהת עמים, שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם, תבוז ליקהת אם לקבל מצותה: והנכון בעיני שהוא מלשון האוכל הבוסר תקהינה שניו (ירמיה לא כט), ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה, יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם שיחליש את כלם לפי חרב, וכן אם קהה הברזל (קהלת י י), שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח:), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות: וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שה"ש א יב ג) הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו רבינו משה תן לנו מה נאכל, אמר להם כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב מג), עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'. והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח שנדבק בו הריח הטוב. וכן לא תהא הלכה קוהה להם, נחלשת ורופפת בידם. ומקהו קהיאתא, מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון פריך רב אחא (קדושין יג.). וכך אמרו (מכילתא בא יח) אף אתה הקהה את שניו, שבר אותם, או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם:

לא יסור שבט מיהודה. המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה שילה. כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין: יקהת עמים. קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו כדכתיב הוא רודה בכל עבר הנהר נתקבצו שם להמליך רחבעם כדכתיב וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו ושכם אצל שילה כדכתיב ביהושע ויאסוף יהושע את כל ישראל שכמה וכל הפרשה. ולבסוף מפרש כל אלו הדברים היה לפני ה' בשילה. וגם בשופטים הנה חג ה' בשילה במסלה העולה בית אל שכמה וגו' וגם בירמיה ויבאו אנשים משכם משילה ומשמרון וקרקע חלקה היה בשכם סביב האלה אשר עם שכם הראויה להתקבץ שם בני אדם ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם. ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש. אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה:

ומלת יקהת. כמו ליקהת אם. והיו"ד משרת לעתיד. וטעמו שיסורו גוים אל משמעתו וכן היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו. ואין טעם עד כי יבא שילה שיסור השבט ממנו בבוא שילה. רק טעמו כמו לא יחסר לפלוני לחם עד שיגיע עת שיהיו לו שדות וכרמים רבות. וכמוהו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שישיבהו אל הארץ:

ולו יקהת עמים, אבל כשיגלה המשיח, שיהיה 'שלום הסוף', "לו" תהיה גם "יקהת עמים", חלשת העמים, כמו "אם קהה הברזל" (קהלת י, י), כלומר, מותר חלושים שישארו אחר אבדן מלכותם ישמעו ל"שילה" שהזכיר, כאמרו "וקרקר כל בני שת" (במדבר כד, יז).

ולפי דעתי לכך נכתבו בברכת יהודה שלשה פסוקים קודם שיתחיל בברכת שבח ארצו ובכל אחד מהם הזכיר יהודה מה שלא תמצא כן ביתר השבטים שיזכיר שמו של אחד מהם פעמים והיה הענין שהזכירו ג' פעמים כדי לרמוז על שלשתן על יהודה בן יעקב ועל דוד המלך ועל מלך המשיח. הפסוק הראשון יהודה אתה יודוך אחיך על יהודה בן יעקב שברך אתו בגבורה ובנקמת אויביו ובהנהגת שררה על כל אחיו אפי' בני אביו ולכך הוצרך להזכיר בו לשון אתה. הפסוק השני גור אריה יהודה על דוד המלך וכנה אותו בשם יהודה לפי שהוא מזרע יהודה והזכיר בו גור כי בימי שאול גור היה ואחרי מות שאול מלך על כל ישראל ונעשה אריה. ואמר מטרף בני עלית שנצל מטרף שאול שהיה רודף אחריו. כרע רבץ כאריה בימי שלמה בנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'. שהרי בזמנו של מלך המשיח יהיה שפע הנבואה והחכמה והדעת כמים לים מכסים. ויהיה באור הכתוב שלא תפסק המלכות ליהודה לעד כשיבא שילה:

[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ואם תסתכל בפרשה זו בברכת יהודה תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשיו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך. ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכלי זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. ומה שנתוסף בשמו על אותיות השם אות דל"ת לפי שהיה רביעי בלידה, או מפני שהשמש בגלגל רביעי ונברא ביום רביעי, ומלכות יהודה נמשלה לשמש שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי. או אולי נאמר עוד כי לפי שמדתו של יהודה היא הנקראת זאת והיא מוכתרת בכתר זי"ן, וע"כ לא הוצרך להזכירה כי כבר הזכיר אותה במה שאמר ידך בעורף אויבך, והוא הקשת שכתוב בו (בראשית ט) זאת אות הברית, וזהו (שמואל ב ב) ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, ובא משה ע"ה ופירש וזאת ליהודה, וכן הזכיר שם (דברים לג) ידיו רב לו: ועוד נוכל לומר טעם אחר למה נחסרה משם אות הזי"ן, לפי שיהודה בעצמו הוא לאבות שביעי בנפשות, אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון לוי ויהודה, וא"כ יהודה הוא כנגד יום שביעי של שבת. וע"כ הזכיר בו יודוך אחיך, כי כן תמצא בשבת (תהלים צב) טוב להודות לה', והזכיר מטרף בני עלית מלשון (משלי ל') הטריפני לחם חקי, והכונה לומר יש לך לסלק עצמך בשבת אפילו ממזון אוכל נפש וכענין שכתוב (דברים ה) לא תעשה כל מלאכה, ואמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, כשם שכתוב בשבת (שמות טז) שבו איש תחתיו. ומחוקק מבין רגליו רמז למילה שהיא דוחה את השבת, ואמר אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו, שכן כתוב בשבת (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך, כבס ביין לבושו, רמז לקדוש היין בשבת, ואמר חכלילי עינים מיין, ממה שמצינו בשבת שדרשו רז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקדושה דבי שמשי: